אלה שאינם, אלה שישנם
שלום!
במכתב זה:
- סוף התכנית שלי בגלגלצ
- אלה שאינם, אלה שישנם
- בועז שרעבי עוצם עיניים
- שירים שהייתי משמיע השבוע אם הייתה לי תכנית
סוף התכנית שלי בגלגלצ
החודש נפרדתי מהתכנית השבועית שלי בגלגלצ. היא ירדה מלוח השידורים של גלגלצ יחד עם כל רצועת ״האנשים של המוזיקה״. מנהלת חדשה, שינויים חדשים, ושמורת הטבע שהקים נדב רביד בעשר בערב הפכה, נכון לעכשיו, איננה (נקודת אור נפלאה: קוואמי חונה שם דרך קבע, ונותן שעה בעשר מראשון עד רביעי). את תכנית הסיום והפרידה שלי אפשר לשמוע פה.
המון א.נשים כתבו לי בפרטי ובפומבי בשבועיים האחרונים (רועי ריק הגזים והפך את סיום התכנית שלי לווידאו יפהפה), וזה מרגש מאוד מאוד להתכתב עם כולכםן!
אבל שתי שאלות חזרו שוב ושוב: ״איך אתה מרגיש עם סוף התכנית״ ו״מה עכשיו״.
איך אני מרגיש עם סוף התכנית?
להפתעתי, ממש אחלה. כאילו, זה לא שלא הייתה לי יממה שבה הייתי רק אומלל ועצוב וכועס, פשוט למחרת התחושות האלה התפוגגו כליל. על אמת. קצת רציתי להיאחז בהן, אבל הן פשוט לא היו שם יותר.
את מקומן תפסו שתי תחושות אחרות: האחת היא הכרת תודה, אפילו תדהמה על מזלי הטוב. מה הפאקינג סיכוי ששידרתי עכשיו ארבע שנים תכנית בגלגלצ כל שבוע? אני??? ההוא מהשוליים של האינדי? איזה משוגע שנתנו לי לעשות כל שבוע מה שפאקינג בא לי, שיכולתי לעוף על מוזיקה בהכי פומבי שהיה לי. הייתי מקבל הודעות ווצאפ מאנשים שלא ראיתי מאז כיתה ו׳ ופתאום שמעו אותי באוטו. יכולתי לזרוק זמרת עם שיר אחד בלבד על אני לא יודע כמה אוזניים פתאום בראשון בערב. איזה אושר! זה לא ברור מאליו בכלל. כמה פעמים יוצא כבר להגשים חלום מגיל 17?
(התודה שאני מכיר מתרחבת גם אליכםן, כל מי שהאזינה והאזין, לכל מי ששלח.ה שירים מקוריים לתכנית, לנועה ארגוב שסללה את הדרך בתכנית המושלמת ששידרה באותה המשבצת לפניי, וכמובן לנדב רביד שקטף אותי מהקצה לגלגלצ ובכלל הקים את הרצועה).
התחושה השנייה הייתה התרגשות, אותו סוג של התרגשות כשפתאום אני מוצא את עצמי, נגיד, בין טיסות עם חצי יום לבד לשרוף באיזו עיר עד הטיסה הבאה. מין כזה: אפס חובות, אני יכול לעשות מה שבא לי עכשיו. לא עם התכנית – אין תכנית – עם האוזניים שלי.
היום שאחרי התכנית האחרונה היה כנראה היום הראשון מזה בערך 22 שנה (!) שבו לא חיכה לי בסוף השבוע מקום לשפוך אליו את מה ששמעתי השבוע. אין פוסט בעונג שבת, אין תכנית בקצה או בגלגלצ. אין מחויבות!
לשמוע מלא דברים חדשים שיוצאים כל שבוע זה תשוקה וגם הרגל אצלי, אבל זה גם מחויבות, וקצת עבודה. ופתאום זה נעלם. זמן ההאזנה השבועי שלי נשאר אותו הדבר, רק שהוא פתוח לגמרי. לא כבול לאף שיקול. אלבום חדש לרוסטאם? לא בא לי השבוע. האמנית שכולם מדברים עליה? מממאולי ביום אחר. מה, נשים שוב את אותו אלבום של מאדליב ששמעתי שש פעמים היום? למה לא! לחפור שבועיים בדיסקוגרפיה של האחים מייזל? פאק יה. איזה כיף!
ועכשיו, מה עכשיו?
בקצרה? בואו נגלה.
באמת, אין לי מושג, ותחושת ה״מעניין מה יקרה עכשיו״ היא נעימה ומרגשת. אני יכול לחזור לרדיו הקצה או לפנות לתחנה אחרת, אבל החלטתי לא לעשות כלום. לתת לזמן לעבור, לרוח לנשוב, לראות איזה רצונות מתחילים לגאות מעצמם, לאן האובססיה המוזיקלית והתשוקה לשתף ייקחו אותי עכשיו. אין תכנית, במובן הכללי.
אי ודאות יכולה להיות מפחידה, אבל זה המקום שממנו צומחים דברים בלתי צפויים, יצירתיים, שלא יכולתי לתכנן. המוח רוצה מיד להחליט, אבל החלטה לשם החלטה מגיעה מיד למקומות מוכרים. אני כבר יודע שאם אתאפק ופשוט אנוח, או אבהה, אקשיב, ולא אקבל שום החלטה, הדבר החדש יצמח מעצמו בלי שאצטרך להחליט אותו. יהיה (לי) מספיק שקט וזמן לגלות מה שומעים מתחת לכל הרעש. אז בואו נגלה.
זה מה שנחשב
כבר כמה שנים שאני מרגיש (וכל המוזיקאים שאני מכיר מרגישים ביתר שאת) שברגע הנוכחי בתרבות הישראלית יש מחסור אדיר בכתיבה בעברית על מוזיקה.
גם אין מספיק תכניות רדיו שנותנות במה לאמניות ואמנים מהשוליים, ואלה שיש בדרך כלל נדחקות לתחנות קטנות – כל זה נכון. אבל אני אוהב לחשוב על מוזיקה בכתב, אני אוהב לנסח מחשבות עליה, ובמיוחד אני אוהב לקרוא א.נשים שכותבים בעברית על מוזיקה. זה חוסר תרבותי שדחוף לי למלא יותר מעוד תכנית רדיו, גם אם אהיה האחרון שמתעקש על זה.
אז כמו בערך כל דבר שהתחלתי בחיי, גם הפעם אני יוצר את מה שחסר לי: מדור מוזיקה עצמאי שלא מחובר לאף מערכת, כי כל המערכות האחרות סגרו את מדורי המוזיקה שלהם או רידדו אותן ל־400 מילה בשבוע וחייבים לסקר גם את האירוויזיון או ווטאבר.
אז כל זה כדי להגיד שאני מתכוון להשקיע יותר בניוזלטר הזה. אני מקווה שהתדירות שלו תעלה, ומזהיר שאולי יהיו פה כל מיני שינויים קבועים, זמניים, או חד פעמיים. אני לא יודע, אני בגישת ״בואו נגלה ביחד״.
»» כתמיד, אני ממש מודה ושמח ומוקיר כל מייל תשובה למייל הזה – משורה אחת ועד חפירת עומק (אוהב כאלה!) אז תרגישו הכי חופשי לתת ב-reply.
אלה שאינם ואלה שישנם
בדיוק סיימתי את ספר השיחות עם ניק קייב, Faith, Hope and Carnage*. זה ספר מבולגן, שהוא קצת כמו שמיכת מילים עבה של דיו שחור, שמנוקדת חורים של אור יפהפה, כמעט מסנוור. האור נדלק כשקייב מנסח פתאום בדיבור איזה עיקרון, רעיון או מחשבה שהוא גיבש לאורך שנים של התעסקות במשהו. זה יכול להיות אמנות או אמונה, דבקות או מוזיקה, תקווה או, פעמים רבות, שוב ושוב, יותר מכל דבר אחר, אובדן. אובדן של א.נשים, ושל זמן, ושל הרגלים, ושל אגו. קייב של היום, באופן מפתיע, עוסק באופן יומיומי במה שאנחנו מרוויחים כשאנחנו מאבדים. כמו כל אדם חדור להיטות דתית, הוא גם מנסה להפיץ את הבשורה הזו (אלוהים לא לוקח בה חלק). במקום הכותרת הנוכחית, היה אפשר לקרוא לספר הזה ״על אובדן״ (ולערוך אותו יותר, לעזאזל, ואולי להחליף מראיין) וזה היה תופס באותה המידה. אולי מוכר פחות עותקים.
קייב ידע אובדנים רבים בחייו, שיהיה לי בריא, וכמה מהם מדוברים בהרחבה בספר. חלקם קרו לפני שנים רבות, את חלקם הוא מעבד לייב תוך כדי ראיון. יש לו מחשבה מספיק מעמיקה ומספיק מודעות עצמית כדי לנסח בדיוק איך כל אובדן כזה שינה אותו, את המבט שלו על העולם, את היומיום והערכים שמובילים אותו. ודחוף לו להסביר לנו את זה, כי זה יקרה גם לנו.
יש דבר אחד שחוזר בבהירות רבה בכל נקודת אור כזו. הוא משהו משעמם, ששמענו אלף פעם עד שנהיינו קהים לו, אבל קייב מתעקש עליו בלהיטות כזו שלא יכולה להשאיר אותי אדיש: כל אחד מאתנו יכול לאבד כל אחד אחר, בכל רגע. אנחנו, והמרקם שמחבר אותנו, שביר לחלוטין ומתישהו בוודאות יישבר. לא אולי – בטוח.
והמסקנה היחידה היא: אל תיקחו כמובן מאליו את מה שעכשיו. את מי שיש לכםן. את מה שיש ביניכם.
*
לצד כל החרא הכללי שקרה בישראל ובגללו הכל השתבש לכמה חודשים, אלה היו 3 חודשים שבהם איבדתי כמה גיבורים גדולים מאוד בחיי המוזיקליים. מתי כספי, וילי קולון, אבו טיילור וגם טיילור קירק, שם שלא מוכר להרבה א.נשים גם אם אזכיר את שם הבמה שלו, Timber Timbre (רבים מכם היו בהופעות שלו בישראל, ורבים לא שמעו עליו בחיים).
אם הייתה לי תכנית שבועית באותם חודשים, כל אחד מהמוזיקאים האלה שאיבדנו מתחילת השנה היה מקבל שעתיים ספשל. יש לי כל כך הרבה להגיד עליהם, כל כך הרבה תודה לתת. תודה. תודה, טיילור. תודה, אבו. תודה, וילי. ותודה לנצח, מתי. לא פגשתי אף אחד מכם מעולם אבל אתם לוקחים חלק בחיי.
אבו טיילור מת בגיל 90. טיילור קירק מת בגיל שבעוד כשבוע יהיה גם הגיל שלי, 44. המוות הצעיר נחשב לטרגי, אבל שניהם אסונות. שניהם פערו חורים בשמיכת העולם – בוודאי בעולם של המשפחות והחברים שלהם, אבל גם בעולם של כל מי שמוזיקה היא החומר השקוף שמדביק את חלקי חייו למשהו יציב (בינתיים).
ודרך החורים הכואבים האלה בוקע גם אור.
*
אני חושב המון, תמיד אבל במיוחד לאחרונה, על מי שיש לנו. על כמה מדהים ולא מובן מאליו שאנחנו חיים באותו הזמן עם סטיבי וונדר, שאולי ברגע זה מזמזם לעצמו שיר. עם יהודית רביץ, שיש מצב טוב שבדיוק מנגנת בגיטרה על המרפסת. עם ג׳וני מיטשל. עם אנדרה 3000. עם נורית הירש. עם אסף אמדורסקי. עם פיונה אפל. עם שלמה יידוב. עם וילי נלסון. שיזכו לחיים ארוכים, כולם – אבל אם יש משהו שהעשור האחרון לימד אותנו מעבר לכל ספק, זה שבעוד שבוע אחד מהם יכול כבר לא להיות פה, חס וחלילה.
ואז נשפוך בפומבי את כל התשבוחות, נחבק חזק את כל הזיכרונות, נספר את הסיפורים כמו בשבעה, נציף את הרדיו או את האוזניות של עצמנו בשירים שלהם שהפכו את החיים שלנו משחור לבן לצבע. נדבר על הפעם ההיא שראינו אותם בהופעה, על התקליט שלהם שהיה שם בשבילנו בדיוק ברגע ההוא, ששינה הכל – נגיש את הסיפורים האלה החוצה לעולם כסוג של מתנה, דרך להגיד תודה.
אני זוכר במעורפל איזה רגע מראיון עם יהונתן גפן בניינטיז, כשהמראיין אמר משהו כמו ״לא אומרים שבחי אדם בפניו״ וגפן, ברגע אופייני, זייף כעס ונבח: אז מתי תגידו עליי את הדברים הטובים, כשאמות ולא אהיה פה ליהנות מזה?
אנחנו לוקחים בכזו קלות את העובדה המשוגעת שאנחנו יכולים פשוט לשים פליי, כרגע, עכשיו, על ״שיר ללא שם״ או ״15 דקות״ או “Sir Duke״ או ״לשיר איתך״ כאילו הם לא מסירים מהיומיום המאובק שלנו עשר שכבות ונוגעים במשהו בפנים שבכל שאר הזמן אנחנו מסתירים מהעולם. כאילו הם סתם פה, עטיפת חטיף שהתגלגלה על המדרכה. תמיד היו, תמיד יהיו, עובדה קיימת. לא! מישהו יצר אותם מן האין ופשוט… נתן לנו אותם לתמיד(!!!). והם מרפאים אותנו ומנחמים אותנו, משמחים אותנו וגורמים לנו לרקוד או לבכות או לצעוק, הם הדבק שמצמיד זכרונות ללב שלנו ואנשים אחד לשני, הם מעצימי רגשות, מתורגמנים של העולם, הם חברים שתמיד שם. ואם להאמין לניק קייב, השירים מחברים אותנו לצד הכי טוב שלנו. איזה פאקינג נס.
לכן אני רוצה להקפיד לחגוג את הגיבורים שלי לא רק כשהם מתים. לכן אני אומר, וכותב, וחושב, את הסיפורים היקרים האלה שלי עם מוזיקה של אחרות ואחרים גם כשהם בחיים. תודה בזמן אמת. החלק הבא בניוזלטר הוא כזה.
*
בונוס: הנה רגע קטן שבו מתי כספי מסביר לדני רובס איך לפרוט שיר שלו [פייסבוק, לצערי]. אזרחים רגילים כמוני לא זוכים להציץ לרגעים כאלה, של מאחורי הקלעים, שהם כאילו לא המופע אבל מבחינתי הם המופע עצמו. אפשר לראות פה איך מתי כספי, שעד ממש לאחרונה חי בינינו, לא באמת חי בינינו אף פעם. הגוף שלו היה פה איתנו אבל הנפש שלו חיה במימד מקביל שכולו צלילים. דני רובס, שעם כל כשרונו העצום הוא רק בנאדם, מנסה להתבדח, להעיר, להתחמק – כספי בקושי מגיב למילים שלו, רק למה שהוא מנגן, ואפשר לראות איך הוא קולט את המוזיקה שמולו באיזה חוש שפשוט אין לנו. אני לא בטוח למה, אבל זה רגע שגרם לי לבכות מרוב יופי.
בועז שרעבי עוצם עיניים
פעם, אני לא זוכר למה, הייתי נוהג לאכול במסעדה ברח׳ העלייה בתל אביב שנקראת ״השטייטל״. אני לא זוכר כלום מהאוכל, אבל אני זוכר שכמעט בכל פעם שישבתי לאכול שם, היה יושב על הפינה של הבר, מול כוסית הולכת ומתרוקנת, איש מבוגר, כבד, שנראה כאילו הוא מקובע למושב הפינתי ולא יזוז ממנו לעולם. זה היה בועז שרעבי. הוא לא היה צריך להוציא מילה כדי שכל החדר ירגיש את הנוכחות שלו, ישמע את הקול שלו מהדהד באוזניים מעשרות שנים של שירים שלא יאומנו. שרעבי הוא אחד מהאמנים האלה ששמעתי בבית בגיל שלוש ורק בגיל שלושים וחמש נפל לי האסימון שבלי ששמתי לב אני בעצם מעריץ שלו. פשוט הבנתי באיזה רגע שמעולם לא שמעתי שיר שלו שלא פירק לי את הצלעות ושלח יד פנימה ומעך לי את הלב טוב־טוב.
בעצם, מעולם לא שמעתי את הקול שלו בלי להצטמרר.
בעצם, יש מצב שהוא הזמר הכי טוב שיש לנו.
אולי, לא יודע – ה״הכי״ הזה מלחיץ אותי, אבל הוא ממש שם בטופ. אולי אצליח, אבל אני ממש מתקשה לחשוב כרגע על ווקאליסט גבר נוסף, אפילו אחד, שהקול שלו בלבד יכול לפרק אצלי כל כך הרבה מחסומים.
כל זאת כדי לומר שהשבוע צפיתי בפרק הטלוויזיוני של שיר אחד על ״לתת״ (וידאו למטה). אני לא חושב שטלוויזיה היא פורמט מוצלח לשיר אחד, אבל מדי פעם יש רגעים שבפודקאסט הרגיל פשוט לא יכולים להתקיים. אחד מהם מגיע בסוף הפרק, כששרעבי יושב ליד ירון בכר, מי שעיבד את השיר המקורי. בכר מתחיל לנגן את לתת ובתווים הראשונים שרעבי רק יושב שם, מעביר את המיקרופון מיד ליד, נראה כאילו הוא חושב על משהו אחר, כאילו הוא לא לגמרי שם לב שמשהו התחיל. אחרי רגע, העיניים של בועז שרעבי נעצמות.
וכשהעיניים נעצמות, הוא נטמע כולו בשיר. הוא נראה כאילו הוא עבר מקום. כל ההכרה שלו ממוקדת בצלילים שיוצאים מהקלידים של בכר. הוא לא צריך פרומפטר, הוא לא צריך מנצח או קיו מהנגנים או אוזנייה. הוא מבין את המנגינה הזו כאילו הוא כתב אותה בעצמו – כי הוא באמת כתב אותה בעצמו. ואז, ברגע שנראה כמעט מקרי, הוא מתחיל לשיר.
במילה הראשונה הוא פוקח את העיניים, אבל נראה שהמבט שלו רחוק, רחוק מאוד – מעבר למצלמות, מעבר לקהל שבאולפן, מעבר לאולפן, מעבר לרגע הזה. משהו קורה. מילה אחת – והוא עוצם את העיניים שוב, ולא יפקח אותן עד סוף השיר. מאותו רגע, ככה הרגשתי כשצפיתי בביצוע הזה, מתרחשת טרנספורמציה כמעט דתית.
כל הפרק, שרעבי מדבר למצלמה. לא שר – מדבר. הוא בן 78, הוא לא האיש הכי בריא בעולם, בלשון המעטה. הוא חי הרבה וזה ניכר, בעיקר על קולו. קול סדוק, צרוד, מחוספס ומושחת ממה שנשמע כמו שנים של אלכוהול ועשן. ראיתי זמרים צעירים ממנו מתחילים לשיר ונאלצים לעגל פינות, לעקוף תווים שהם כבר לא מגיעים אליהם, לתת לקהל להשלים את השורה במקומם כי הקול, וואלה, הקול כבר לא שם בשבילם כשהוא צריכים אותו.
לא בועז.
הקול שלו צלול, עז, אולי חרוך טיפה בקצוות אולי אבל עדיין – הר, רכס של קול שאין שני לו. עשיר, ענק, עדיין חד פעמי, ולרגע אני פשוט לא מאמין שהוא יוצא מהאיש הזקן הזה שלפני רגע דיבור בחירחור־חצץ.
אני לא יודע להסביר איך הדבר הזה קורה, איך קול כזה עדיין בוקע מגרון שבוודאי מרגיש בכל שאר הזמן כמו נייר זכוכית. מוקדם יותר בפרק, שרעבי ציין שסגנון השירה שהוא גדל עליו בבית הוא תפילה. ברגע שהוא התחיל לשיר, בעיניים עצומות, חשבתי שהנה, עכשיו הוא מתפלל. העיניים סגורות חזק ונראה שהוא לא שר אלינו אלא פנימה, לאיזה מקום כמוס בפנים שנשאר סגור כל שאר הזמן, מקום פרטי מאוד שהוא יכול לבקר בו רק בתוך המוזיקה. אני חושד שבמקום הכמוס הזה גר הקול שלו בכל שאר הזמן, כשהוא חי את חייו הרגילים. וכשהוא עולה לבמה והרוח נכנסת בו והוא שר, הקול הזה יוצא החוצה שמור, בלתי נגוע.
הוא שר, ועוד איך הוא שר, ועולה גבוה יותר, כאילו כלום, גואה עם גלי המוזיקה, והעיניים שלו – הן עדיין עצומות, כל הזמן הזה הן עצומות, מעלימות את שאר העולם סביבו, הן לא נפתחו אפילו לרגע אחד מאז שהוא שר לראשונה את המילה ״לתת״, והוא אחושילינג נותן ונותן, ועולה, וקשה להאמין, אבל חייבים להאמין כי זה באמת ככה, הוא באמת נשמע ככה, אני באמת שומע אותו עכשיו, בגיל כמעט שמונים, מחזיק את השיר היקומי הזה כמעט בקלות, בקול שאי אפשר אפילו להתקרב אליו – והעיניים, הן עצומות ועצומות ועצומות, כאילו הוא חייב לסגור אותן חזק כדי לפתוח את הקול. קול שתמיד היה, והוא עדיין, נס ששרעבי זכה בו איכשהו, שמשימת חייו היא להעניק לנו אותו כשהוא שר, ולשמור עליו בכל שאר הזמן.
והוא מסיים עם אותה המילה בצעקה, נותן את כולה ואת כולו, ובסוף השאגה האחרונה, ברגע שהעיניים שלו נפתחות – השיר נגמר. ויש הרף של שקט.
ולרגע קצר, לפני שבכר טופח על שכמו ומחזיר אותו אלינו, לשבריר שנייה, בועז שרעבי נראה כאילו הוא בכלל לא היה בטוח שכשהוא יפתח את העיניים, כשהוא יפסיק לשיר, הוא ואנחנו באמת נהיה שם, שוב, בעולם המאכזב הזו שמחוץ לרגע הנשגב של השירה.
שירים שהייתי משמיע השבוע אם הייתה לי תכנית
עמרי בראל הוציא אלבום, או אי־פי, תלוי את מי שואלים. ״זמן לבזבז״ שפותח אותו היה אחד משירי השנה שלי בשנה שעברה, והשיר החדש ״עיוור חיים״ תפס מיד לא רק אותי אלא גם את לב שישב במושב האחורי. [ספוטיפיי]
כל האלבום החדש של שי בן צור וג׳וני גרינווד [שנתן ראיון מצוין לבן שלו], Ranjha, פשוט מרהיב בעיניי – מצב שאולי אהוב עליי יותר מהאלבום המשותף הראשון שלהם. שימו את כל האלבום, באמת. יש בו גם עברית, וגם… אני לא יודע איזה מהשפות ההודיות המרובות יש פה. אם תרצו שיר כניסה, קחו את ״מערבולות״, שמשלב עברית, בייסליין שהיה מרגיש לגמרי בבית בשיר של רדיוהד או The Smile, ואת המחזוריות הממכרת הזו שיש בשירים של שי בן צור. ואם תרצו פשוט פאקינג באנגר, שימו את “Shiqwa” הכי חזק שיש לכם, שתרגישו את הבאס בבטן. [ספוטיפיי]
ואפרופו רדיוהד, את תכנית הסיום בגלגלצ סגרתי עם ביצוע של מדיסון מקפרין ל-”Everything in its right place”, אחד משירי חיי. רבים שאלו אותי מאיפה הוא בא, כי אין בסטרימינג – הוא לקוח מהביצוע החי המרהיב הזה שלה שאפשר לשמוע ולראות פה ביוטיוב. השיר עצמו מתחיל ב-2:17, ואני ממליץ לשמוע אותה גם מדברת קודם. [טיוב]
אם מודדים איכות של להקה לפי היכולת שלה להבעיר אש בכל דבר שהיא מנגנת, יש מצב טוב ש-The Heliocentrics היא הלהקה הכי טובה בעולם. גם להם מגיע ספשל, אבל פשוט תתחילו מאיפה שלא יהיה. הם הוציאו EP נהדר של קאברים לסאן רא, יחד עם הזמרת נואל סקוט. הביצוע הזה ל-”Nuclear war” פשוט אדיר. [ספוטיפיי]
וכשאני על האופניים, עכשיו כשהאביב מתניע בוונקובר, אני באוזניות את “Shake down” החדש של בלה בו, או את כל אלבום הפ׳אנק-ג׳ז המושלם הזה של ג׳וני האמונד. [ספוטיפיי]
אם קראתם עד לפה – תנו לחיצה קטנה על ה-Reply וכתבו לי משהו, זה ממש ישמח אותי. מה מעניין לכם, מה בא לכן שיהיה פה יותר, מה אני חייב לשמוע. אני ממש בקצה השני של המייל.
חיוכים,
גיא
* מה עוד מונח פה על המדף ומחכה להיקרא? הספר הזה של Flea וההוא של וורן אליס, ואולי בחורף אנעץ את שיניי גם בכרך הזה.
