“אתה לא מרגיש קצת מוזר שבפסטיבל המוסיקה הגדול ביותר של הקיץ אתה לא רואה אפילו ילד אחד מנגן בגיטרה?” - עובד במה בפסטיבל “ווליום כנרת” [תודה ליעל רגב]

תצלום: dlanderson.com
1. בשנה שעברה, האלבום השני של Beirut הגיע לעשיריה הפותחת של אלבומי השנה שלנו. אין מה לעשות, משהו בפולק הצועני שלו, בשילוב של כתיבת סינגר-סונגרייטרית אישית עם עיבודים צרפתיים, איטלקיים ובלקניים פשוט עושה לנו את זה. והשנה מה? ביירות אמנם משתף פעולה עם פיינל פנטזי ב-EP מתקרב, אבל אלבום שלם אין באופק. אך ייתכן ומצאתי, בעזרת מתן נויפלד המבורך, משהו שעשוי להשביע את הרעב ולהציע משהו דומה אבל שונה, משהו שיספק את אותו צורך אבל לא יבוא על חשבון או כמתחרה ישיר של ביירות. קוראים להם The Bowerbirds [חלל], הם מצפון קרוליינה והם נקראים על שם ציפור יפה. אלבום הבכורה שלהם, Hymns For a Dark Horse, יצא לפני שנה אבל הגיע לפתחי רק עכשיו עטור בשבחים (אמנדה פטרוסיץ’, מבקרת פיצ’פורק החביבה עליי, נתנה להם 8.4), ועמד בכל הציפיות שהספקתי לפתח אחרי שהתמכרתי לשיר “In our talons” (בטופרים שלנו) מהמיקסטייפ שהכין לי מתן. זה פולק של ימינו. הפוריטנים שטוענים כנגד כל דבר אקוסטי חדש ש”זה לא פולק!” צודקים לרוב, אבל כאן הם יצטרכו ללכת איתי מכות. זה פולק מחודש, זה פולק משודרג. תקראו לזה פריק פולק, נו פולק, מצדי תקראו לזה פולקסווגן. זה יפה ואני אוהב את זה. [מפ3]



2. הבשורה הגדולה של השבוע, של החודש ואולי של השנה היא זו: מונוקרייב, שהתחיל כבלוג מוזיקלי צנוע של שני חברים, שחר ורועי, התגלגל בחודשים האחרונים למשהו גדול הרבה יותר שהושק ביום שלישי השבוע בשקט בשקט, מהסוג שעושה רעש רעש. מונוקרייב היא עכשיו חברת הפקות שמביאה לארץ אמנים מחו”ל, כשהסנונית הראשונה היא ההופעה המדוברת של חוזה גונזלס ב-11 באוקטובר. והם משלנו, מאוהבי המוזיקה עם החלום בעיניים, לא עסקנים משופשפים שכבר לא ממש אכפת להם מי האמן, איך הסאונד וכמה עולות הופעות שלו באירופה, העיקר שנדפוק קופה. באתר החדש והמרהיב שלהם הם עושים עוד משהו שאף פרומוטר בארץ לא עושה: שואלים את הקהל מה הוא רוצה לראות. בשיתוף עם אתר “בוא יא מניאק”, אתם יכולים עכשיו להגיד כמה אתם רוצים לראות את אוף מונטריאול, למשל, וכמה תהיו מוכנים לשלם על הופעה שלהם. אם שחר ושותפיו יראו שהציפיות של הקהל הגיוניות מול עלות ההפקה, אין סיבה שאוף מונטריאול לא יופיעו כאן בסיבוב האירופי הבא שלהם. וכך הם כותבים:
   

   “השאיפה שלנו היא להביא את האומנים העדכניים יותר, ולקדם גם את הלהקות הקטנות והאיזוטריות יותר. אנו רוצים לגרום לישראל להרגיש שייכת יותר לסצינה העולמית ולהכלל בסיבוב ההופעות של כל להקה שחורשת את אירופה. עד עכשיו, התרגשנו לגלות כמה אומנים רוצים לבוא לארץ (אם רק הייתם יודעים עם כמה אמנים דיברנו אישית אחרי הופעות והיו מאושרים לגלות שיש להם קהל מעריצים בישראל…). אנחנו מאמינים שהרוב תלוי בקהל – רק אם תגיעו להופעות יהיה אפשר לקיים אותן.

   אז מה עוד נעשה? ננסה לצמצם את הדברים שמציקים לכם כשמדובר בהופעות: שמועות על הגעת אומן, מחירי כרטיסים מופרזים, מחיר הכרטיס שנחשף במועד מאוחר מפרסום ההופעה, הנחות ומבצעים שמפורסמים רק סמוך להופעה וכו’. ההופעות שלנו לא יפורסמו לפני שהאומן אישר את הגעתו. מחיר הכרטיס, אותו נשתדל לשמור שפוי לחלוטין, יפורסם יחד עם מועד ההופעה ומיקומה וכך גם כל המבצעים וההנחות הנלוות. פשוט, לא? אנחנו מקווים שכל זה יעזור לכם לרכוש כרטיסים מראש ולעזור לנו להמנע מביטולים בשל הענות נמוכה (צמד המילים השנוא עלינו). אם אתם יכולים לחשוב על כל דבר אחר שנראה לכם רלוונטי, תמיד נשמח לשמוע מכם. זה כל הרעיון”.

   מה אגיד? אני נרגש, שמח, נלהב, ניצוצות סביב ראשי, ואני אפילו לא ציני הפעם! זה באמת נראה כמו תחילת עידן חדש ומבורך, ואם זה יצליח בחודשים הקרובים זה רק ילך ויגדל. אמן ואמן. עכשיו רוצו להירשם ולהצביע למי שאתם אוהבים, הקהל של העונג הוא בדיוק האנשים שיכולים להשפיע ולשנות, הן בהצבעות באתר והן בהגעה להופעות. [עברית]

3. זה סופי, יחסית: רופוס ויינרייט יופיע בארץ ב-26 בנובמבר, והנה הפתעה מבורכת: לא רק שתהיה זו הופעה אקוסטית (כלומר, בעיקר הוא והפסנתר, בלי הרבה נגנים נוספים), ההופעה תתקיים גם בהיכל התרבות (הידד!), שהוא כנראה מקום שמתאים באמת להופעה כזו. יופי! [עברית]
4. ליובל הרינג, מנהיג להקת “לבנון” ופעיל אינדי נמרץ במיוחד שמתפעל גם לייבל, מארגן הופעות, כותב מניפסטים ונדמה שהוא לא נח לרגע - יש בלוג חדש. שווה תמיד לקרוא. [עברית]
5. איך פספסתי עד עכשיו את בלוג המוזיקה המצוין של יוסי קולסניקוב? אולי בגלל שהוא לא מקשר לבלוגים אחרים, ולכן קשה יותר להעלות אותו ברשת. בכל מקרה, שווה הצצה. [עברית]
6. תודה למי שהאזין אתמול בלילה לשעתיים של “הלילה החמישי” בהם עומר סנש אירח אותי ב-90fm. מי שפספס או מזוכיסט ורוצה להאזין שוב (סתם, האמת היא שלי היה כיף נורא, מקווה שכיף גם לשמוע את זה), מוזמן להאזין להקלטה או להוריד לאייפוד ולשמור ליום גשום (אומרים שזה בדרך). [עברית, מפ3]




תצלום: רועי פוברצ’יק

7. הגאטר טווינז פוצצו את הבארבי לחתיכות בשתי הופעות השבוע ברביעי וחמישי. בראשונה מביניהן הייתי, ובהפסקה לפני ההדרן הארוך והנפלא שאל אותי מישהו “מה תכתוב על ההופעה הזאת?” ואני עניתי “שום דבר. באתי לספוג, אני לא כותב על זה לשום מקום”. ואני מתכוון לעמוד במילתי. הייתה הופעה מעולה, נקודה. הפעם אני מעדיף לשמור את פרטי החווייה האישית שלי לעצמי. על החווייה האישית של אנשים אחרים תוכלו לקרוא בשמחה ובהרחבה: עינב שיף כתב לוואלה (”החום השורף מפתח חולצת הצווארון של דולי, הפלירטוט הבלתי נגמר שלו עם הקהל בתנועות ידיים, הכריזמה הכוחנית של לאנגן והסולואים הגדולים מהחיים של דייב רוסר, מגמדים את הצורך בשיר עצמו ובזיהוי הפורמלי שלו. הם מגרשים את שדי הניימדרופינג והופכים את הרוק’נ’רול ליצור ענק ורעב שיונק עוד ועוד מהרצון החופשי ומחוש הביקורת עד שאלו הופכים לכדורי רגל קטנים ומפונצ’רים. סאונד, חוק העישון, חוק המי נותן לאסף אבידן לחמם הופעות כאלו – כולם עבדים של דולי ולאנגן”), עמית קלינג לנענע (”דולי הוא פרפורמר מחונן ואנרגטי, שרואים שנהנה להיות על הבמה, לשיר, קצת לרקוד, להצטלם. אבל לאנגן, שעומד דומם, רוב הזמן בעיניים עצומות, במרכז הבמה, לא צריך לגנוב לו את ההצגה. ההצגה היא שלו מלכתחילה”), אור ברנע לוויינט (”הפעם כל האנרגיה פגעה ישר בבטן, הוחזקה קצת בחלל הריאות ושוחררה ברוגע אל האוויר”), ניר גורלי לקול הקמפוס, שי יחזקאלי לעכבר אונליין, ומי עוד? ספרו לי בתגובות אם מצאתם עוד סוקרים. ויש גם תמונות! גוני ריסקין המקסימה (שהפגינה מקצועיות מרשימה ובניגוד להרבה צלמים אחרים שמצלמים בשני השירים הראשונים בהופעה והולכים, היא התאבדה על תמונות עד סוף ההדרן) העלתה לפליקרה וגם לעכבר העיר. [עברית, פליקר]
8. ומה האושר הבא בתור? ההופעה של Low ביום חמישי הזה בלילה, ובלי להעליב: מי שלא בא אידיוט. ויש גם מבול ראיונות מקדימים עם מיסטר ספרהוק: עבדכם הנאמן בוויינט, אייל דסקל בקול הקמפוס, עינב שיף בוואלה (יתפרסם ביום ראשון, כך אומרים לי). [עברית]
9. הוא גבר שלא שם זין, הוא חובב סמים וסלאקינג, אולי אין לו הרבה שכל ואולי הוא די מעצבן, אבל תמיד נמצא את עצמנו רוצים להיות כמוהו בסוף היום. אור ברנע מושך קווים לדמותו של ה-Dude ואוסף כמה מהדוּדז הקולנועיים החביבים עלינו, מסטיפלר ועד ביל וטד, וגם הליבובסקי כמובן שם, מושל מעל כולם. [עברית]


הזוהן. כמה אידיוטי, ככה קורע מצחוק

10. קשלס נדרש לסיכום סרטי הקיץ שהוקרנו בארץ ועושה זאת בקשלסיות נהדרת ומעוררת הערצה. תענוג. היזהרו, יש שם ספוילרים למי שלא ראה את כל הסרטים המוזכרים. [עברית]
11. סטריאולאב מספרים לפיצ’פורק מה הם אוהבים לקרוא, לשמוע, וכל דבר אחר. [אנגלית]
12. [תודה לטל] ששולח(ת?) את התחרות הנפלאה הבאה: מאז Be kind, rewind (אבל גם קודם לכן) נפוצה מסורת ה-Sweding - יצירת גירסה חובבנית לסרטי קולנוע קיימים. אתר הפורנו Shufuni (איך ייתכן שהוא לא ישראלי עם שם כזה?) מזמין את גולשיו לצלם גרסאות מחודשות לסרטים בעירום חלקי או מלא, או אפילו עם סקס. מי מתנדב לשחזר בעירום מלא את “קזבלן”? [אנגלית]
13. [תודה לאלעזר] החדשות הטובות: לוסינדה ויליאמס המעולה מפנשת אלבום חדש, שיצא כנראה עוד השנה. החדשות הרעות: טוב לה בחיים, והשירים משקפים את זה. כן, תמיד יש סיכוי שהדיסק הזה יהיה טוב על אף שהוא שמח, אבל אני אישית מעדיף קאנטרי בלוזי מהסוג של ויליאמס כשהוא טעון בסערות נפש. אבל נחיה ונשמע. [אנגלית]
14. קליפ חדש להוט צ’יפ! עם הופעת אורח של ג’יימס מרפי! “Wrestlers” לא נותן בראש כמו “Shake a fist”, נגיד, אבל הוא עדיין לא רע. [וידאו]
15. למה המעצבים הישראליים ששולחים מעברונים לתחרות של MTV מנועים מלזכות בפרס הראשון? בוויינט חושפים ומסתפקים בתשובה לא מספקת. [עברית]
16. [תודה לרוזה הגולשת] איזה כיף שיובל ומירב נתן עושים קליפים. גאד דמט, כמה שהזוג הזה מוכשר. אם הייתם זקוקים לעוד תזכורת לעניין הזה, אתם מוזמנים להזין את עיניכם בפלא הוויזואלי שנקרא “Dancing“, קליפ חדש של גלעד כהנא תחת השם The Walking Man - קליפ מרהיב ומלהיב, מצחיק ומבריק. גולדסטאר, נראה לי שמצאתם לעצמכם פרזנטור חדש. [וידאו]
17. “Why I want to save you“, שיר חדש של Stars, הושלך באגביות לתחתית רשימת ההשמעה במייספייס שלהם. [חלל]
18. הלייבל הישראלי היי-פייבר (שחידש לאחרונה את האתר שלו) מוציא אוסף פאנק רוק ישראלי בעריכת יותם בן-חורין מיוסלס איי.די. עד שהאוסף יצא, וגם בלי קשר, הם פתחו אתר לסצינת הפאנק רוק הישראלית שכתוב באנגלית וטיפה נראה כאילו הוא עדיין בשלבי הרצה. ואם כבר דיברנו על היי-פייבר, קבלו את הרימיקס האדיר של אורי שוחט ל”אחושילינג” עם פלד ואורטגה, סקיי ובוסקילז, ונועה פארן הגדולה על הפזמון. [אנגלית]


טינה פיי מבקרת בעולם הילדים

19. [תודה לרוזה הגולשת] טינה פיי, הבחורה הכי מצחיקה של השנתיים האחרונות, מתארחת ברחוב סומסום. [טיוב]
20. אנחנו אוהבים מאוד קומיקס, וגם אדי ארגוס מלהקת Art Brut אוהב מאוד קומיקס. הוא כל כך אוהב קומיקס, למעשה, שהוא כותב טור דו-שבועי על קומיקס במגזין התרבות המקוון Playback של סנט לואיס, עם השם החמוד במיוחד Pow! to the people. [אנגלית]
21. בנוסף, קישרתי כבר בעבר ללהקה חדשה שהקים ארגוס, ועכשיו מתגלה עוד אחת. Glam Chops, להקת גלאם מופרזת. אני אוהב מוזיקאים פורים, שנונים ובעלי חוש הומור. [חלל]
22. “The day that never comes“, השיר החדש של מטאליקה, מפתיע בעיניי. למה? בעיקר כי הוא לא מחורבן כמו שחשבתי שהוא יהיה. טוב, הוא קצת מחורבן, אבל לא נורא. הגיטרותופים מזכירות בהחלט את רגעיו היפים של האלבום השחור, והקליפ טוב. בניו יורק טיימז מדברים על האלבום הקרוב. בדקה הרביעית זה משתפר לאין ערוך. הייתכן שהאלבום החדש יהיה אשכרה טוב? בטוח יותר מהדמוקרטיה הסינית. [טיוב]
23. גוגל השיקו את הצעד הבא בהשתלטותם על כל המרחב שבין האצבעות שלכם לרשת האינטרנט: הדפדפן Chrome. בנימין שהם מעוגיות בדק וניסה, ואומר: “ברור שמישהו שם חשב הרבה על איך צריך להתנהג הדפדפן הכי טוב בעולם. כרום עוד לא שם אבל הוא בהחלט בדרך”. הורידו בחינם ונסו בעצמכם, או קראו קודם את הקומיקס שגוגל הקדימה לדפדפן וצויר ע”י לא אחר מאשר סקוט מקלאוד. [עברית; אנגלית]
24. [תודה לבועז] שממליץ על Scissor kick, “בלוג מוזיקה שמציע המון טעימות מהמון ז’אנרים מאפרו ביט לרוק פסיכדלי מגליץ’ לאסיד ג’אז“. [אנגלית]


תצלום: תומר ליכטש (cc)

25. ליכטש מספר על פרויקט Reuse, במהלכו 120 אמני גרפיטי מכל העולם הגיעו לבניין נטוש בכיכר דיזנגוף והפכו אותו ליצירת אמנות קיימת ועומדת על הקירות: כל אחד מהם השאיר אחריו יצירת פאר של גרפיטי ואמנות רחוב מהיפות שראו קירות תל אביב. ואיך אומר ליכטש, “והכל בלי כסף. בחינם. ולא תודה רבה לשום עיריה, לשום מגזין, לשום נדבן ולשום מליונר שהביאנו עד הלום. זו אמנות חופשית, חיה, כנה. אלה האנשים שלנו, חברים. והם באו מכל העולם לעשות פה שמח. כי שמח”. [עברית, פיקסלים]
26. [תודה למורפלקסיס] כולנו יודעים שבאטמן הוא ברוס ויין, אבל מי יודע מהי זהותו האמיתית של… קרמיט? ובכן, מסמכים חדשים חושפים גילוי מרעיש: קרמיט הוא כריסטיאן בייל! לא מאמינים לי? פשוט תסתכלו בתמונות האלו. [פיסקלים]
27. נטלי פורטמן ביימה לראשונה סרט קצר, Eve, ונחשו מי הלחין לו את הפסקול? הא! לא דבדנרה! טעיתם, טעיתם טעות חמורה ועליה תיענשו. טוב אולי לא תיענשו, המלחין הוא דווקא סופיאן סטיבנס וזו תמיד ברכה כשסופיאן וכלי נגינה נמצאים באותו חדר. [אנגלית]
28. “Move“, קליף חדש ללהקה המולטי-סקסית CSS. הדיסק החדש Donkey לא חזק כמו הדיסק הקודם, אבל נו, גרוע הוא לא. משמח הוא כן. דיסק מצוין לשיפור מצב הרוח ביום עגמומי. [טיוב]
29. פטריק וולף הוא סוג של משוגע. כלומר, התכנית שלו להוציא שני אלבומים חדשים ולא אחד היא עוד מתקבלת על הדעת לאור תקדימים מהעבר. אבל כשהוא אומר שאלבום אחד יהיה מלא שברון לב והשני יהיה “תענוג אפל ועמוק המוקדש לאהבה החדשה שלי, האהבה הישנה והנצחית שלי, ויליאם הכובש”… ובכן, הוא כנראה קצת משוגע. אבל זה בסדר, כל עוד הוא עושה את המוזיקה שלו מרחוק ולא מנסה להתיידד איתנו. [אנגלית]
30. רדיוהד שידרו באתר שלהם בשידור חי את ההופעה האחרונה בסיבוב האמריקני, בסנטה ברברה. פיצ’פורק אספו את הקטעים והרכיבו מחדש להופעה שלמה. ביום שני תמצאו גם אודיו של כל ההופעה ב-NPR. [טיובז]
31. קצת לפני שהוא מגיע אלינו, בגיל 66 התחפש פול מקרטני לאזרח רגיל מן השורה ויצא עם בת זוגו ומכוניתו לכביש 66, לחצות את ארצות הברית, אינקוגניטו. [עברית]
32. קאבר מקסים ומשותף של Wilco ו-Fleet foxes ל-”I shall be released” של דילן. בטעם של פעם. [טיוב]


ספייק. כלומר, בילי איידול

33. מיקסטייפ השבוע: כמי שהתבגר בניינטיז, לי יש אלרגיה קשה ביותר לפופ מהאייטיז. התופים הנפוחים, הסינתים, מעברי האקורדים הדרמטיים… טוב, לפעמים זה כל כך מוגזם שזה נפלא, ו-”Big in Japan” הוא פשוט שיר גדול, אבל בדרך כלל שירים מסוגו עושים לי פריחה באוזן המוזיקלית. עם זאת, קשה להתכחש לתענוג שבהאזנה לפרויקט 80X80X80 של אורן עמרם, שהכין אוסף בן 80 דקות, עם 80 שירים משנות ה-80. מה שבשנות השמונים קראו לו מגהמיקס. תמצאו שם כוכבי ענק כמו ELO, פיטר גבריאל, טוטו, פרינס, דפש מוד, אלפאוויל, פט שופ בויז, א-הא, בילי איידול וכל אמן אחר שהופיע על שער של מעריב לנוער פעם. [עברית, iCast, מפ3]
34. בק, שתמיד מעניין לשמוע מה שיש לו להגיד (ולו רק כדי לקבל חרך צר להציץ דרכו אל המוח המסתורי שלו), מתראיין לפיצ’פורק. [אנגלית]
35. הערב מתקיים בארה”ב אירוע מיוחד בשם Stand up to Cancer, מעין שירותרום (אבל מעניין ומושקע) להתרמת כספים למלחמה בסרטן בארה”ב. יאיר רוה אסף עבורנו כמה קטעי וידאו מרגשים ו\או מצחיקים שצולמו לרגל המאורע, עם אנשים כמו לארי דיוויד, שרה סילברמן, ג’ון סטיוארט ואחרים. אבל לחולי הסרטן בארה”ב יש כמה מאות מיליוני תושבים שיכולים לתרום להם, ועניי עירנו קודמים. כל אחד ואחד מהקוראים עכשיו מכיר מישהו שחלה בסרטן, וחברתי הביולוגית מעדכנת אותי שאחד מתוך שלושה-ארבעה אנשים בעולם המערבי יחלו בסרטן במהלך חייהם, וזו סטטיסטיקה שהולכת ומצטופפת עם השנים. לכן, אם יש לכם כמה דקות חופשיות או כמה שקלים מיותרים בארנק הווירטואלי, אני מפציר בכם לקפוץ לאתר של האגודה למלחמה בסרטן. לקרוא, לדעת, להבין, אולי גם לתרום קצת כסף למטרה חשובה שלמרבה הצער, נוגעת כמעט לכולנו. שימו לב שכשתורמים באתר, בניגוד למבצעי הקש בדלת, אפשר לבחור בדיוק לאיזו מטרה אתם תורמים (חקר הסרטן, מניעה וגילוי מוקדם, שיקום חולים וכן הלאה). שרק נהיה בריאים. [עברית]
36. מתן מפרסם פוסט בעל ערך מוזיקלי והיסטורי, על פיזדה פאמילי, ” הרכב ההיפ הופ שפעל בתחילת המלניום ועד היום משפיע הרבה על ראפרים ישראלים (פלד ואורטגה, כהן את מושון ויתר הקליקה)”. יש גם מה לשמוע. [עברית]
37. [תודה ליותם] Rage against the machine קיבלו אישור להופיע עד שבע מחוץ לכנס המפלגה הרפובליקנית, אבל המשטרה הורידה אותם חצי שעה מוקדם יותר. אז מה עשו ארבעת המופלאים? נתנו בראש עם שני שירים בביצוע א-קפלה בתוך ים של קהל. [טיוב]


יופי, ככה את נראית אפילו יותר קטנה. Deerhoof

38. אולי זה הזמן לשכנע את מונוקרייב להביא הנה את Deerhoof המעולים והמטורפים, שכל כך כיף לראות אותם בהופעה, על פי קטעי הווידאו שמסתובבים ברשת, ולו רק בשביל המתופף. עוד מעט יוצא האלבום החד שלהם, ואפשר כבר לשמוע שיר מלא מתוכו, “The Tears and Music of Love“. [וידאו]
39. אני בכלל לא יודע מי זה Jake Troth, אבל כשנותנים לי אלבום שלם בחינם אני לוקח. למרבה השמחה, עם השירים הסתבר שמדובר בזמר-יוצר סימפטי במיוחד עם קול יפה, בחור צעיר מסן פרנסיסקו שמערבב כאן שירים אקוסטיים והרמוניים, השפעות גוספל, קאנטרי, פולק ועוד כל מיני דברים טובים. קשה לומר שהספקתי לשים לב היטב למילים, אבל לפחות על פי “For the best” מדובר ביופי של זמר ששווה להכיר דרך החלון שהוא פותח לנו בחינם. [מפ3, זיפ]
40. [תודה לאביב] כתבות יוטיוב הפכו למפלטו הזול של העיתונאי העצלן. מה הבעיה: בוחרים איזה נושא, מבזבזים שעתיים מול יוטיוב, אוספים לינקים והופ - כתבה שלמה לאתר. הופתעתי כשראיתי שגם הגרדיאן האיכותיים נפלו למלכודת. אבל הכל התבהר כשהסתבר שהגרדיאן עשו את זה כמו שצריך: 50 קטעי הווידאו הטובים ביותר בתחומי האמנות: במה, מוזיקה (קלאסית, ג’ז, ופופולרית), ספרות, קולנוע, אמנות פלסטית. מסרט אילם של וורהול מ-1963, סילביה פלאת’ מקריאה שיר, דילן ובאאז בדואט וראיון עם יוג’ין יונסקו. איכות. וגם יוטיוב. קשה לתפיסה, כמעט. [אנגלית, כל הלינקים מובילים ליוטיוב]
41. [תודה לבועז] שכותב: “הדי ג’יי Mad Decent מעלה לרשת מיקסטייפים של הרכבים אלקטרונים מכל מני סוגים כל עוד יש להם בס וגרוב. ניתן לשמוע באתר וגם להוריד”. גרובי. [אנגלית, מפ3]
42. שירים חדשים של The Replacements? הייתכן?! טוב, לא בדיוק שירים חדשים, אבל גם דמואים מ-1985 זה משהו. תודה, פיצ’פורק! [אנגלית, סטרימינג]
43. גיגווייז נזכרים ב-50 ההופעות הגרועות ביותר של כל הזמנים (בסדר אקראי). כמו זו בה ג’יימס הטפילד הוצת באש, או הופעה בה מתו 100 צופים. ויש גם סתם הופעה של איימי ויינהאוס כשהיא שיכורה כמו התולעת בתחתית הטקילה. [אנגלית]

מה לבחור בכלל? אותה הופעה נפלאה של גאטר טווינז, שנשבעתי לא לומר עליה מילה כדי שהשמחה וההתרגשות לא יישפכו ממני החוצה ויעזבו אותי? או אולי אספר דווקא על הכיף הגדול בביקור שלי אצל עומר ברדיו אמצע הדרך, לשעתיים של מוזיקה ופטפוטים? או על הלילה הארוך אצל בנימין, שותפי ללייבל וחברי הטוב, בו ניסינו לעצב עטיפות דיסקים ועשינו שטויות? כל החוויות היו נהדרות, אבל הדבר הכי טוב השבוע היה יום שלם עם האהובה שלי, שהתחיל בארוחת בוקר זוגית טעימה, עבר בחוף הים התיכון ובארוחת ערב וגלידה בנווה צדק (שנינו ממליצים בחום על “סוזאנה” לארוחה ו”טרטופו” לגלידה) והסתיים לפנות בוקר בשינה ארוכה ומבורכת. וגם החווייה הזו, כמו ההופעה של הגאטר טווינז אבל ממניעים מובנים הרבה יותר, היא חוויה שאני מעדיף לשמור קרוב ללב, ולהגיד עליה “מצטער, זה אישי, אני לא יכול לפרט”. אז השבוע יצא שאני כותב את פינת נקודת העונג רק כדי להגיד שהיה לי העונג להעביר את השבוע הזה כפי שהעברתי. רק כדי לפרט על כך שאני לא מפרט. ולכן אני מעביר הפעם את השרביט אליכם, קוראי עונג יקרים (שחלק מהם פגשתי בגאטר טווינז, והיה כיף כתמיד לראות גם פרצופים): מה הייתה נקודת השיא של השבוע שלכם?


תצלום: גוני ריסקין המלכה

44. בתזמון מושלם, קיבלתי בבוקר יום רביעי לינק להורדת Adorata, ה-EP החדש של הגאטר טווינז שיצא להורדה ב-iTunes בלבד. מה יעשה תושב ישראל המסכן, שלא יכול לרכוש מוזיקה בחנות הדיגיטלית של אפל? יוריד. וכך, אחוז אחר אחוז, הגיעו למחשבי שישה קאברים (בוויקיפדיה מבטיחים עוד שני שירים מקוריים, אבל אלה משום מה לא הגיעו בחבילה שלי). אבל עד שהורדתי אותו כבר היה עליי לצאת מהבית, ולנסוע באוטובוס למרכז, ולעשות כל מיני דברים ומהון להון הנה אני כבר עומד בשערי הבארבי. רק עכשיו, אחרי שהתפכחתי יחסית מהחווייה המשכרת של רביעי בערב, הניח לי הזיכרון את האוזניות על האוזניים ולחץ פליי. יש פה קאבר יפהפה ל-Vetiver שהיה גם בהופעה, ויש פה חוזה גונזלס, שמעניין אם הביקור שלו מתוכנן מראש לאור העובדה שגאטר כיסו אותו, ויש פריימל סקרים ויש גם שיר אחד שבו לאנגן נשמע כמעט כמו כריס קורנל (בכלל, גם דולי וגם לאנגן לוקחים את הקול שלהם למקום חדש בקאבר ל-Eleven). ויש גם שיר אחד נפלא שאיש אינו יודע מי כתב, “St. James Infirmary“, בלוז קודר ומצלצל מהלילות האפלים של סנט לואיס, שיר בן יותר ממאה שנה שהתגלגל לפולק ולבלוז ולרוק ונלעס בין שיניהם של ג’ים מוריסון ולואי ארמסטרונג וג’ניס ג’ופלין וג’וש וייט ובילי הולידיי. הגאטר טווינז עושים מוזיקה אמריקאית שבאמריקאית, מוזיקה ששורשיה נעוצים עמוק בקרקעית השחורה של המיסיסיפי, שבנויה מהבלוז של וילי מק’טל, הסול של אוטיס רדינג והרוקנ’רול של צ’אק ברי. השיר הזה נח בגרונות של דולי ולאנגן בטבעיות כמו שיחה שקטה בפאב חשוך, יוצא מהגיטרה של דייב רוסר כאילו הוא חיכה במיתרים כל השנים האלו. וזו מזכרת נפלאה, עם תזמון נפלא, מהופעה נפלאה. [מפ3]

שתהיה שבת שבוגי, תנוחו הרבה. חם. מה עושים כשחם כל כך?

תודה למי שהקשיב!

תודה למאסטר עומר סנש שאירח, תודה לאביטל שהנעימה (את התכנית, ובכלל), ותודה למוכר הנחמד של האוריאוז.

אפשר גם להוריד
[מפ3, 160 קב”ש]

שעה ראשונה
1. Elbow - Starlings
2. Black Keys - I got mine
3. Beck - Modern Guilt
4. The Grates - Aw yeah
5. The secret life of Sofia - Government Lakes
6. Black Francis - Seven fingers
7. My morning jacket - Two halves
8. Nick Cave - Today’s Lesson
9. Amanda Palmer - Oasis
10. Death Cab for Cutie - Talking bird
11. Bowerbirds - At our talons

שעה שנייה

1. Laura Veirs - Freight train (Elizabeth Cotten cover)
2. Snailhouse - Tone deaf birds
3. Breeders - Regalame esta noche
4. Conor Oberst - Lenders inside the temple
5. Kaki King - Bone chaos in the castle
6. Sigur Ros - Fljótavík
7. Shearwater - Rooks
8. Calexico - Two silver trees
9. Cat Power - NY, NY + Ramblin’ man
10. Portishead - The Rip

… ועוד איזה שיר וחצי מהסט המדהים הזה של מורפלקסיס

תקשיבו, לא יכולתי להתאפק.

Casus Belli [מי?]
מחר ומחרתיים בערב יעלו על במת הבארבי הכרס של גרג דולי והקעקועים של מארק לאנגן לשתי הופעות של הגאטר טווינז [ביקורת חדשה בשרת העיוור!], שצפויות להעלות את הבארבי באש הרוקנ’רול השמימה. אך לכל אחד מהגברברים הנ”ל יש היסטוריה מוזיקלית משובחת משלו, קהל אדוק משלו, וסקס אפיל משלו. מי מהם לוקח הביתה את גיטרת הזהב?

Mr. Mark Lanegan

[תמונת אילוסטרציה, לאנגן כבר לא מעשן וכבר לא צעיר]

האקס המיתולוגית: ב-1985, בעודי בן שלוש ובעודו בן 21, הקימו האחים ואן וגרי לי קונר את להקת סקרימינג טריז, והסולן הנבחר היה לאנגן הצעיר עם הקול העמוק. במשך עשור הם הוציאו שבעה אלבומים, מתוכם זכורים במיוחד שני האחרונים, Sweet Oblivion מ-1992 ו-Dust שיצא ב-1996, אחרי מותה הטראגי של תנועת הגראנג’ שאליה שויכה בגסות-מה הלהקה (אם כי יש מוזיקאים ישראליים שמוכנים להישבע שהגראנג’ עדיין חי ובועט). לאנגן מתייחס היום לשנותיו עם הטריז כתקופה הגרועה ביותר בחייו.
סולו: יש יאמרו, ובצדק מסוים, שלאנגן הוא בשיאו כשהוא לבד. שישה אלבומי סולו מרעידים הוציא לאנגן, כשהאהוב ביותר הוא כפי הנראה האחרון שבהם, Bubblegum מ-2004. [נטע על The winding sheet, מאחז זמני על Field songs]
שיתופי פעולה: בסיבוב ההופעות האחרון של הטריז ניגן לאנגן גם עם הג’ינג’י ג’וש הום שהקים מאוחר יותר את Queens of the stone age, מה שמוביל אותנו לדבר שלאנגן אוהב לעשות יותר מכל: ייתכן מאוד שלאנגן הקליט יותר שירים עם אחרים מאשר לבד. הוא הספיק להתארח אצל קווינז אוף דה סטון אייג’ ואצל Madseason, להוציא שני אלבומים משותפים עם איזובל קמפבל מלהקת בל וסבסטיאן, להיות הסולן באלבום המעולה של Soulsavers, וכמובן להתארח בכמה שיותר שירים והופעות של טוויילייט סינגרז, מה שמחזיר אותנו כמובן לגאטר טווינז.
עדויות להיותו אליל רוק: הוא לא מחייך (בפומבי), ממעט בדיבור, לובש שחור, שר בקול נמוך ומתחזק (עד לאחרונה) סיפור חיים מפרך של מאבקים בתהומות ובאמונות, בדת ובסמים, בקיצור: חיי הרוקנ’רול האגדיים בצד המכוער שלהם. אני זוכר כמה התרשמתי בהופעה של טוויילייט סינגרז בארץ מכך שלאנגן לא זז כמעט על הבמה, עומד קפוא ובעיניים עצומות ושר, וממעמקיו עולה הקול הנמוך והמצמית הזה.
רוצים לשמוע: מייספייס

Mr. Greg Dulli

[תמונת אילוסטרציה, דולי כבר לא מעשן וכבר לא מרכיב משקפיים כאלה, אני מקווה]

האקס המיתולוגית: The Afghan Whigs. כמו הסקרימינג טריז, גם האפגן וויגז קוטלגו כגראנג’ פשוט כי ניגנו רוק גיטרות בתחילת הניינטיז. כמו הטריז, גם הוויגז לא ממש עשו גראנג’. במקרה שלנו מדובר ברוק אמריקאי משובח עם השפעות כבדות של Soul וסיגריות. הוויגז הוציאו שישה אלבומים, כשלפחות שניים מהם נחשבים כיום ליצירות מופת של הז’אנר ובראשם Gentelmen מ-1993, עם אחת העטיפות היפות של העשור, ו-1965 מ-1998 (מבלבל, אה?).
האקס המיתולוגית 2: קוואמי אמר פעם שככל שהטוויילייט סינגרז מתקדמים, הוא מגלה להפתעתו שהוא אוהב אותם הרבה יותר מהאפגן וויגז. טוויילייט נחשבו בתחילה לפרויקט צד תמהוני של דולי, אבל הפכו למרכז היצירה שלו בשנות האלפיים עם אלבומים מושלמים כמו Twilight ונצחונות אחרים. גם כאן הוא מערבב את הרוק העשיר שלו בהרבה מאוד Soul, שלפעמים תופס את מרכז הבמה. ההברקה שבהענקת מושכות ההפקה לצמד האלקטרוני פילה ברזיליה באלבום הראשון השתלמה באחד האלבומים הטובים של העשור. Blackberry Belle כבר הפך את המחבבים ולמכורים, ו-Powder burns מ-2006 הביא אותם לתל אביב. עכשיו שמישהו יסביר לי למה תמיד יש עצי דקל על העטיפות שלהם.
סולו: Amber headlights מ-2005. לא שמעתי משם ולו שיר אחד, אז אין לי מושג.
שיתופי פעולה: מעטים. ב-1994 השתתף דולי בסופרגרופ שהקליטה את הפסקול לסרט Backbeat על הביטלס, כשיחד איתו הפכו את הלהקה ל”סופר” ת’ורסטון מור, דייב גרוהל, מייק מילס ואחרים. ב-2002 סיפק דולי את קולו המעולה לקטע של ההרכב האלקטרוני Lo-fidelity all-stars.
עדויות להיותו אליל רוק: פשוט אצטט את גבריאל היידו מהביקורת בשרת העיוור, שניסח זאת נפלא: “לתמונה נכנס האיש ה’קול’ ביקום, גרג דולי, הסולן של The afghan whigs שגורם לנגמל ותיק מסיגריות כמוני לרצות להיות אחת מסיגריות המרלבורו שלו. דולי לא צריך גימיקים. הוא מאז ומעולם היה מאלו שלא מדברים אלא פשוט עושים. ככה זה כשאנרגטיות וממזריות הם הכלים השווים שלך ואתה נראה כמו שילוב של ג’ון בלושי ואלביס - שניהם בגרסה המסוממת והשמנה יותר שלהם”. אני זוכר כמה הופתעתי בהופעה של טוויילייט בארץ ב-2006 לגלות שהבחור השמנמן והמגושם שעלה לבמה הפך לאחד הגברים הכי סקסיים שאי פעם עלו על במה, ברגע שהתחיל לנגן ולשיר. וכן, גם הוא מתחזק (עד לאחרונה) חיי רוקנ’רול אמיתיים של אלכוהול, סמים ושברון לב.
רוצים לשמוע: אפגן וויגז, טוויילייט סינגרז

מי לוקח, גבירותיי ורבותיי? מי לוקח במכות? את מי הייתן לוקחות למיטה? את מי כדאי פחות לפגוש בסמטה חשוכה? ומי גורם למיתרי הגיטרה ולקהל המאזינים להיאנח ולצרוח טוב יותר? הכוח בידכם, נמקו את בחירתכם בתגובות.

לכבוד יום הבלוג שחל היום, 31.08 (תאריך שבשפת leet פירושו: blog), החלטתי לעשות משהו שונה לחלוטין בעונג שבת, ו… לתת לינקים לאתרים אחרים. כן, זה מרענן.

לא, זה לא אני. התמונה מכאן. (cc)

הנה עשרה בלוגים שאני לא יכול בלעדיהם, ושאולי תרצו להוסיף אותם לקורא הרסס או לסבב הקריאה השבועי שלכם, אחרת אתם סתם מפסידים תוכן עצמאי מעולה, לטעמי.
אף אחד מהם לא ממשפחת העונג (כי זה כבר מובן מאליו, נכון?)

זו רק ההתחלה! להמשך לחצו כאן »

“All you need is Love (and 1500 NIS)” - הקורא הנאמן לירון מכין את הסטטוס שלו בג’ימייל להופעה של מקרטני

1. האוסף Kinky Love 2 היה רגע מכונן בחיי המוזיקליים. הוא יצא כשהייתי בן 16, תקופה בה ההיפתחות המוזיקלית שלי נכנסה לשנות הזהב שלה, ובמובנים רבים גם חיי כמתבגר הלכו ונפתחו לרעיונות חדשים, אנשים חדשים וחוויות חדשות. אתם יודעים איך זה גיל 16, הכל חדש ונוצץ סביבך וזה מלהיב יותר מכל דבר בעולם. ואם אתם כבר לא זוכרים, תתאמצו, שווה להיזכר. עם האוסף הראשון באותה הסדרה התמזמזתי עם החברה הראשונה שלי, כמה שנים קודם. הרעיון של סדרת “קינקי לאב” היה שירי אהבה עקומים, אפשר לומר. כלומר כן, יש פה מוזיקת מזמוזים משובחת אבל מדובר לא רק בשירים פשוט מעולים, אלא הם לרוב יוצאי דופן - בין אם יוצאי דופן מהמיינסטרים השולט, משאר הקטלוג של אותו אמן או פשוט מהקטגוריה השחוקה של “שירי אהבה” כפי שמדמיינים אותה עורכי VH-1, למשל. האוספים האלה הכירו לי לראשונה או לעומק את דאבסטאר, ניק קייב, קוקטו טווינז, בלי, מוריסי, ספארקלהורס, ובאוסף השלישי גם את גולדפראפ, טוויילייט סינגרז, איימי מאן ואחרים. וגם את “Home”, השיר האהוב עליי של דפש מוד. מנקודת המבט שלי מדובר בסדרת אוספים אגדית בכל מובן. השבוע נזכרתי בהפתעה ובשמחת ענק בכותר השני בסדרה, כששדרן ב-88 השמיע את הגירסה המיוחדת של “Wait for the sun” של סופרגראס, שנכללה באותו אוסף מדובר. מהאקורד הפותח, עוד לפני שנזכרתי איזה שיר זה, הגוף שלי זכר שאני אוהב אותו והתחיל להתרגש. הגברתי באוטו, שרתי בנסיעת-נוף נפלאה בכביש הסרגל, התפעמתי מכמה נפלא נשמעת הגיטרה כשהיא נכנסת לסולו. מסתבר שלא רק אני נזכרתי באותו דיסק אלא גם עורך התכנית, כי אחד השירים הבאים היה “Who will love me now”, אחד מסודותיה השמורים ביותר של פי-ג’יי הארווי, שנכלל גם הוא באותו דיסק. מסתבר שעדיין אפשר לרכוש אותו במוזיקהנטו, ובמקומכם לא הייתי מחכה ולו רגע אחד נוסף. [מפ3]



2. פול מקרטני בא! פול מקרטני בא! והפעם נראה שזה באמת קורה. התאריך הוא 25 בספטמבר (עוד רגע!), המקום יהיה פארק הירקון בתל אביב - מקרטני הוא בין היחידים שיכולים באמת לעשות שימוש הולם בפארק - והמחיר יעמוד על 490 ש”ח, שזה הרבה מאוד אבל לא באמת נורא בהתחשב במעמד. אני חושב שכרטיסים למקרטני בארה”ב מסתובבים באיזור המאה דולר, שזה לא נורא רחוק. אבל יש כאלה שחושבים שזה יקר מדי, ומבקשים תמיכה. בינתיים נודע גם שפרטנר היו אמורים לתת חסות למופע אך נסוגו, ולכן אפשר לשכוח מהנחות לאורנג’דות שביניכם. ומי יחמם? נו, מי אתם חושבים? אסף אבידן. סתם, סתם. הביטלמניה כבר החלה, ולא רק אנחנו שמחים: הידיעה אפילו תפסה את העמוד הראשי של Happy News![עברית]
3. [תודה לשחר וארד, שהדליפו לעונג לפני כ-ו-ל-ם] וחוזה גונזלס מגיע לבארבי ב-11 באוקטובר! (והנה גם וויינט מפרסמים בעברית). מקורות לא רשמיים מספרים לי שההופעה הזו היא חלק מאירוע גדול יותר שיתרחש באותם ימים בבארבי. פסטיבל אלטרנטיבי קטן? הלוואי. [אנגלית, עברית]
4. מאוכזבי אמאזון, נתקלתי במזור לצרותיכם. אמאזון אף פעם לא הייתה רחומה במחירי המשלוח שלה, ולאחרונה אף הכפילה אותם כך שפעמים רבות המשלוח יקר יותר מהספרים. בחיפושיי אחר חנות ספרים אינטרנטית זולה וטובה נקרתה בדרכי חנות הספרים הבריטית The Book Depository, כנראה החנות עם השם הכי אפור באינטרנט. מחירי הספרים עצמם גבוהים מאמזון כמעט תמיד, זה נכון. אבל קלטו את זה: המשלוח בחינם. כן, גם לארץ. ולא, זה לא מבצע זמני, זו המדיניות. והמשלוחים מהירים בצורה בלתי רגילה. משלוח שהזמנתי השבוע הגיע תוך חמישה ימים. לשם השוואה, הספר הנמכר ביותר באמאזון כרגע יעלה לכם 82 ש”ח (כולל משלוח), בעוד בבוק דיפוזיטורי הוא יעלה 63 (כולל משלוחינם). וזה עוד ספר יקר. הזמנתי לי בשמחה את הקומיקס החדש של באפי ועוד ספר, ושניהם יחד עלו לי 79 ש”ח. פחות מבאפי בלבד ב”קומיקס וירקות”, פחות מבאפי+משלוח באמאזון. רוצה לומר: בקרו, השוו, ואולי זה ישתלם לכם. אני כבר הזמנתי שתי בוכטות של קומיקס בזול. [אנגלית נטולת משלוח]
5. ות’רדלס, חנות החולצות האהובה עלינו, עורכת סייל חזרה לבית הספר ב-12$ לכל החולצות, מתוכן כ-140 (ואפילו היפות מביניהן, אם שואלים אותי), ב-9$!!! מעניין באמת שאת שתי החולצות האלו רכשו אך ורק בחורים. בנות, תנו פייט! הראשונה אפילו ורודה. כל רכישה דרך הלינקים הנ”ל תזכה את עבדכם הנאמן בכמה נקודות קרדיט בחנות, אז תודה מראש ותתחדשו! [אנגלית]
6. אל תגיעו לא מוכנים להופעות השוות של השבועיים הקרובים: שיר הכינה ערכת הכנה לגאטר טווינז שיופיעו כאן בימים רביעי וחמישי, ושני קדר הרכיבה אוסף פסיפסי ויפהפה משירי Low, שיופיעו בחמישי הבא. נתראה בבארבי. [עברית]




כאן עוד רגע!

7. גאטר טווינז באים! גאטר טווינז באים! ב-3 וב-4 בחודש (ימים רביעי וחמישי) יעלו דולי, לאנגן וחבר מרעיהם המשובח על במת הבארבי ויעלו אותה באש. מי שנכח בהופעות שלהם כטוויילייט סינגרז ב-2006 יודע היטב מהם כוחות-העל של השמנמן עם הגיטרה והקברן עם קול התהומות. מי שלא היה מוזמן להגיע ולהיווכח בעצמו בעוצמתה של הופעת רוקנ’רול אמיתית. הקוראת הנאמנה שיר הכינה מיקסטייפ קדם-הופעה למשוכנעים ולמתנדנדים, ובינתיים, עינב שיף מצליח להרגייז את גרג דולי (”תקשיב טוב, אני כאן כדי לדבר על מוזיקה. רוצה לדבר על מוזיקה, נמשיך. אם תמשיך לשאול בכיוונים האלו, אם תחצה את הגבול עוד פעם אחת אני פשוט מנתק לך בפרצוף, הבנת אותי?”), אור ברנע מושיב את הצמד דולי את לאנגן לשיחה (”"שמעתי מאנשים דברים שהעיפו אותי לעולם אחר. למשל ששיר שכתבתי ניחם אותם בזמן מצוקה. אני יכול מאוד להזדהות עם זה, כי גם אני הייתי לבד בחדר וזמר, שיר או אלבום אירחו לי חברה וסייעו לי לא להרגיש לבד”, אומר דולי), והראיון המוצלח ביותר (טוב, זה לא ממש הוגן להתחרות בבן שלו) מגיע כשבן שלו מגלריה משוחח עם דולי (והפעם ציטוט של שלו עצמו ולא של דולי: “הופעה של דולי, בכל הרכב שהוא, היא באמת אחת הדרכים הבטוחות לחוות זיכוך של הנפש בתוך סערה אנרגטית ומחשמלת של רוקנרול. אחת הסיבות לכך היא שהאיש שעומד במרכז הבמה - מיוזע, חושני, חשוף, כריזמטי - עובר את התהליך המזכך בעצמו”). אורלי נקלר מסתכנת ומנסה לדובב את מארק לנגן (צר לי לקלקל לך את הפנטזיה המוצדקת, אורלי, אבל לנגן הפסיק לעשן). [עברית]


היו כאן לפני רגע! תצלום: דנג’ה

8. הברידרז היו פה! הברידרז היו פה! ואיזה כיף אדיר היה. אני נכחתי בהופעה של חמישי ונהניתי מכל רגע ורגע (טוב, מלבד כמה רגעים בהם מישהו התעקש למרפק אותי, אבל מסתבר שלא כולם אוהבים שקופצים עליהם בהופעות רוק). דנג’ה צילמה וצילמה, ושי יחזקאלי מעכבר העיר יצא מאוכזב וקונן בעיקר על הסאונד בזאפה (וגם ציין שמוזיקת הרקע בזאפה הייתה האנק ויליאמס, למרות שיכולתי להישבע ששמענו קרטיס מייפילד). שמעתי הרבה דברים רעים על הזאפה, ובהופעה היחידה שלי שם קודם לכן (דינוזאור ג’וניור) היה כזה רעש אטומי שלא יכולתי באמת לשפוט את איכות הסאונד. אבל ההופעה של הברידרז הוכיחה כנראה שהכל תלוי במיקום. אני עמדתי קרוב למדי לבמה בצידה הימני, ואף כי הווליום מעט החריש את אוזני הימנית (עקב קירבה יתרה לרמקולים), לא שמתי לב לשום בעיית סאונד מיוחדת. לא היה סאונד מדהים, אבל הוא בטח לא היה גרוע. עם זאת, נדמה שמגבר הבאס פידבק לא מעט. והנה יחזקאלי נותן תמונה הפוכה לחלוטין: את השירה כמעט לא שמעו, לגיטרה ולתופים לא הייתה נוכחות, ורק הבאס נשמע טוב. מוזר, ומצביע כנראה על כך שבעיית הסאונד הידועה בזאפה מקורה באקוסטיקה בעייתית. חוצמזה, נועה רובין ניצלה את הרגע כדי להיזכר ולהזכיר את גדולתו של Last Splash, אלבומם השני של הברידרז. [דברים]


הקהל משתולל בחוצמזה. תצלום: לאון פלדמן

9. אז בעניין פסטיבל חוצמזה. בשישי בצהריים, עדיין עייף מהברידרז, דהרתי עם זוגתי צפונה ואחרי ריענון קצר בבית הגענו לקיבוץ פרוד כשעה לפני השקיעה. כמה יפה היה מראה עיר האוהלים הקטנה שקמה שם במהלך היום, מהכביש העליון המשקיף על מתחם הפסטיבל. כמה התרגשתי לראות את כמות המכוניות המטורפת שפוצצה את מגרשי החנייה. לא הופתעתי, ציפיתי שיבואו הרבה אנשים, אבל התרגשתי. כל כך הרבה פעמים אפשר לקרוא בפורומים את הקיטור הקבוע “אינדי ישראלי זו סצינה של אותם מאתיים איש”, אבל הטיעון הזה נגוז ועולה בעשן אל מול מראה שכזה. כמה אנשים היו בחוצמזה 2? אין לי רבע מושג. בטח קרוב לאלף. האווירה הייתה נפלאה: משוחררת, נעימה, אנשים זרים חייכו אליך ואם התנגשת במישהו כשקפצת בהופעה זה לא היה נורא והסתיים בדרך כלל בחיוך. בדיוק פספסנו את קרוזנשטרן ופרוחוד כשנכנסנו, ואחרי סיבוב חיבוקים קצר בין חברים תפסנו את הזנב של מלכת הפלקט על הבמה. היה אחלה, ובעיקר הרשים אותי אספקט אחד של העניין שאגיע אליו עוד רגע. הסתובבנו קצת במתחם כל עוד לא שקעה השמש, דפדפנו בדיסקים בדוכן של האוזן (לא היו אמורים להיות גם הקרנות סרטים?), הופתענו מדוכן הסושי, ישבנו עם חברים ופטפטנו, הסתובבתי כל פעם עם מישהו אחר, והיה כל כך טוב ושמח וחברותי ונעים. שכחתי כמה אני אוהב את התחושה הזו, כמה היא עדינה אבל מצליחה להקיף את כולך ולזמן קצוב ובמקום תחום להפוך אותך לחופשי יותר. רציתי להישאר לגור בפסטיבל הזה. ואז הייתה גם המוזיקה. ההופעה הקצרה של קרוסלה פוצצה לי את המוח. פאקינג קרייסט, זו הפעם הראשונה שאני רואה אותם על הבמה והם כמו הוריקן בוער שעשוי מזיעה, מקלות תופים ושיער שמתנופף על הגיטרה. תמר אפק מטורפת וגיא שכטר יכול לגרום לשטן לברוח ולהתחבא עם המכות שלו על התופים. זו הייתה חווייה כל כך אינטנסיבית שהייתה סכנה אמיתית שהגוף שלי יתפוצץ מרוב אנרגיות. וזה מביא אותי לנקודה שהשהיתי קודם: הסאונד. אביב מארק, אני מסיר בפניך שלושים סוגים של כובעים. הסאונד בחוצמזה - או לפחות בהופעות בהן נכחתי מקרוב - היה פשוט משובח. לא בסדר, לא טוב, לא נחמד, אלא משובח. צלול, עשיר, וחשוב לא פחות: בווליום הנכון. מספיק חזק כדי להעיף אותך, מספיק חלש כדי שלא תצטרך לצעוק באוזן חברך בדרך לאוהל, לא חזק מדי מהסוג שמכאיב באוזן. תענוג. בסוף ההופעה של פורטיס צפיתי מרחוק עם מתן, ממארגני אינדינגב, וכמה מחבריו המצוינים. עמדנו והשתאינו, עמדנו והתרגשנו: מאות אנשים קופצים בטירוף (כולל קראוד סרפינג נלהב!), הבמה מלאה בנות שפורטיס העלה לשיר את “אין קץ לילדות”, המקום עלה באש. בפסטיבל שאורגן כמעט בן-רגע, בפסטיבל עצמאי לגמרי. “איזה כיף להופיע בפסטיבל בלי לוגואים” אמר פורטיס בתחילת ההופעה. כמה מדהים להסתכל על זה רגע מהצד ולהבין את גודל ההישג. “הערב הזה ייכנס למיתולוגיית האינדי הישראלי”, אמרתי למתן והוא הנהן נמרצות. כשעה אחר כך כבר הייתי בדרך הביתה, אבל שמעתי שהקסם נמשך בבמה האקוסטית אל תוך הלילה. החווייה שלי בחוצמזה 2 הייתה נפלאה בכל רגע ורגע (מלבד זה שבו נמלים צבטניות החליטו לטפס לחברה שלי על הרגל וסירבו לעזוב).
   אבל גיא, מה עם כל התלונות והביקורת והקיטורים שלך על האירגון שלך חוצמזה, מהעונג הקודם? ראשית, לשמחתי הרבה התפתח דיון בתגובות. שנית, מסתבר שטעיתי והפסטיבל כן פורסם בצורה חלקית (מאוד) באיזור הצפון. שלישית, אני עדיין עומד מאחורי רוב הטענות שלי. אמת, הפסטיבל היה הצלחה מסחררת לדעתי, והיה שם כיף לא נורמלי. ועדיין, יש כמה נקודות שלדעתי ראוי לשפר בפעם הבאה. אבל תשמעו, היה כל כך כיף, שבאמת חבל להתעכב על הדברים היחסית-קטנים שהעיבו (ואני מתעלם, כמובן, מפשיטת הסמים של המשטרה על המקום, ומדעתם של רבים שעודף דיסטורשן בתפריט קצת מקהה את ההנאה המוזיקלית אחרי יממה שלמה). [זהו]
10. ומי עוד היה בחוצמזה וחזר עם רשמים? נמרוד צוק ואלכס פולונסקי מסכמים בנענע, ניימן בפוסט סיכום נרחב ומצוין, שמוליק כץ עם 34 מחשבות פוסט-חוצמזה (וגם תמונות!), ואריק בר נותן בהם סימנים. גם בן שלו היה ונהנה (ג’יזס, זה כבר האירוע המיליון ואחד בו אני מגלה לאחר מעשה שבן שלו היה בו ולא ידעתי מי זה. מי שישלח לי תמונה של בן שלו יזכה באופנוע ובכובע גרב). נדב לזר המלך הגדיל ופירסם את סיכום חוויותיו גם בתרבות מעריב (!) ובגרסה מורחבת גם בבלוגו אטמי אוזניים.
    ויש גם תמונות: לאון פלדמן מציע 99 כאלה, מטסורי מציע תריסר, לתאיר יש עשרים. יעל רגב ערכה פוסט תמונות בשחור לבן, וגם לעטר יש תצלומים. עשר נקודות למי שימצא עוד תמונות שוות, חמישים נקודות למי שימצא את עצמו בתמונה אקראית (לא כזו שחבר שלו צילם) ויקשר בתגובות! [דברים]
11. הוסיפו לרשימת המסתמנים-בלבד את רופוס ויינרייט. ממפיק המופע, אדון ההבטחות שוקי וייס, “טרם נמסר אישור רשמי על הגעתו“. אז למה כולם מפרסמים כאילו הוא כבר מגיע, למה? תנו למגעים להיות מגעים, דווחו לנו כשהם הופכים למגע מיני מלא. [עברית]


לעזאזל, אמרתי להם שאני לא יכול לרוץ עם נעליים בצבעים שונים!

12. [תודה לאיילת] האולימפיאדה נגמרה, וכל מה שנותר הוא לחגוג את הזוכים. או, בעצם, למה לא לחגוג את המפסידים באולימפיאדה? הבלוג DFL מוקדש כולו לאלה שהגיעו אחרונים. “כי הם שם, ואתם לא”. [אנגלית]
13. [תודה ליותם] ורשמית, הדבר הכי טוב שיצא מהאולימפיאדה בבייג’ין הוא אוסף הציטוטים האמיתיים האלה, שאסף כתב נרג’ ערן סורוקה. צחקתי שעה. [עברית]
14. המלצת הרדיו השבועית: ביום ראשון הקרוב ב-22:00, ספיישל גאטר טווינז וראיון עם גרג דולי, אצל קוואמי בקצה! [גלגלצ]
15. המלצת הרדיו העצמית: אם ההופעה של הגאטר, בילויי הסופ”ש או סתם נדודי השינה ירחיקו מראשכם את הכרית, שימו אוזן בלילה בין חמישי לשישי על 90FM, שזה רדיו אמצע הדרך. מסתבר שמותר להרעיש בין 2:00 ל-4:00 כשזה לפנות בוקר, ועבדכם הנאמן (זה אני) יתארח לשעתיים עם האלבומים הכי טובים של 2008 (לטעמי) בתכנית “הלילה החמישי” של ידידנו הטוב עומר סנש. אפשר להאזין גם אונליין. יהיה כיף! [רדיו]
16. אני מודה, שכחתי שמדור התרבות בנרג’ זכה לרענון מבורך עם שינוי העיצוב והכתבים, ולגמרי פספסתי את פינת “בשבחי הנוסטלגיה” שעסקה באחד מאלבומי הניינטיז האהובים עליי ביותר, August and everything after של Counting Crows. נועה רובין, תעשי לי פלאשבק! [עברית]
17. [תודה לפרנק] קומיקסים של הביטלס? כן, מסתבר שהיו קומיקסים של הביטלס ומסתבר שאפשר להוריד אותם ב-PDF, להדפיס ולעלעל בשלוש השעות שבהן נשב על הדשא בפארק הירקון ונחכה שפול יעלה. [אנגלית, PDF]
18. ומה טוב יותר מקומיקס והביטלס? קומיקס וקעקועים, או אפילו יותר טוב: קעקועים של קומיקס! אני מכיר אישית מישהו שקעקע את אובליקס. לעוד מישהו יש כאן קעקוע של דמות קומיקס? [אנגלית, פיקסלים]
19. ידידנו גלעד סליקטר לא נח לרגע. הספר שכתבה אחותו ואייר הוא עצמו, “משק 54″, יצא בצרפת וזכה לשבחים ואף למהדורה שנייה תוך חודש (!), והספר החדש שהוא רק-רק-שלו, השדים של מונגול, יצא בימים אלו בהוצאת הקומיקס של האוזן השלישית וזכה לאתר שבקרוב (*בקרוב*, גלעד!) יתועדו בו שלבי העשייה והיצירה של הספר. אני מודה שדפדפתי בספר באוזן ברעננה והוא נראה נהדר. מקווה להספיק לקרואו בקרוב, יש לי פה ערימת קומיקסים נכבדה שמחכה לפניו. [עברית]


Wave ‘em like you just don’t care!

20. כשמדברים על חלוצי המוזיקה האלקטרונית, מזכירים בדרך כלל את גרשון קינגסלי, בוב מוג, ז’אן ז’אק פרי, את תנועת המוזיק קונקריט ואחרים. אבל ישנה חלוצה נשכחת, ששמה אפילו לא מוזכר בערך הוויקיפדי למוזיקה אלקטרונית. שמה הוא דפני אורם, וכשעבדה במחלקת הסאונד של ה-BBC בשנות החמישים אהבה להתנסות בזמנה הפנוי במשחקים עם סרטי הקלטה, פידבקים, צפצופים ושאר צלילים שאז נחשבו רעש בלתי נסבל והיום הם חלק מהיסודות של כמעט כל תהליך עריכה או יצירת מוזיקה בכלים אלקטרוניים. הניסיונות שלה הביאו גם לפתיחת הסדנא הרדיופונית של ה-BBC, שהתפרסמה במיוחד בנעימת הפתיחה החדשנית שלה לדוקטור הו. בבלוג המיקסטייפים החדש והמעולה שלו, מביא מורפלקסיס את סיפורה של גברת אורם, וגם נותן טעימות להאזנה. לא ייאמן שהמוזיקה הזו נעשתה בשנות החמישים למאה הקודמת: עשור לפני שהביטלס התחילו לשחק עם סרטים מגנטיים. [עברית, מפ3]
21. [תודה ליותם] ממש ברגע זה, ממש היום, מקליטים כמה עשרות אמנים כמה עשרות אלבומים בכמה עשרות אולפנים בארץ. אבל רק נדב מהדוגמניות מחזיק בבלוג אטמי אוזניים ומתעד בבלוגו את תהליך ההקלטות בכזו רהיטות, נינוחות וחיוך (ואפילו נותן משהו לשמוע, טרי טרי!), שפשוט תענוג לקרוא ולרחרח קצת את ריחם של חדרים קטנים ואטומים שבהם נלכד הקסם הפלאי הזה שאנחנו קוראים לו מוזיקה, ומונח על ספרות של 0 ו-1, או אם אתם מהמקליטים הרומנטיקנים, על סרט פלסטיק מגנטי. [עברית]
22. בראשית הייתה הלהקה Giant Sand, שהחל מ-1985 ניגנה רוק אלטרנטיבי שהלך ונטה לכיוון האלטרנטיב-קאנטרי ואפילו לנגיעות מריאצ’י. נשמע לכם מוכר? נכון, ג’ואי ברנז וג’ון קונברטינו, חטיבת הקצב המעולה של ג’איינט סנד, פרשו מהלהקה ב-1996 והקימו את קאלקסיקו המשובחת. אלב Howe Gelb, מנהיגה של ג’אייטנ סנד שאת שמו אין לי מושג איך לבטא, ממשיך עד היום ליצור עם להקתו, ומתראיין השבוע לבלוג המעולה Aquarium Drunkard. את אלבום הקאברים שלהם מ-2001, Cover Magazine עם אורחים כמו פי-ג’יי הארווי, נקו קייס ו-M. Ward, חבל לפספס. גלב וברנז, אגב, חזרו לשתף פעולה ב-1998 באלבום הנידח אך הנהדר OP8, שם הם שיתפו פעולה עם אהובת העונג ליסה ג’רמנו וניגנו ביחד שירים שלה ושלהם. [אנגלית]
23. ובאותו בלוג מתראיין גם ג’ונתן מייבורג מלהקת Shearwater, שאלבומה החדש Rook הוא אחד האהובים עליי בחודשים האחרונים (וטעימה ממנו קיבלתם גם בתקשיבו רגע הרביעי). [אנגלית]
24. קונברטינו מקאלקסיקו, מצדו, מתראיין למגזין פייסט אודות האלבום החדש. [אנגלית]
25. ובכלל, גיליון ספטמבר של Paste עלה ואפשר למצוא בו, בין המדורים הקבועים, את קימיה דוסון, Bon Iver (ראו שיר סיום), ג’אנל מונאי, ג’יימי לידל, ריין וילסון מ”המשרד”, ראיון עם ניל יאנג ועוד. [אנגלית]
26. ואפרופו Paste, חיכיתי איזה שנתיים ובסוף זה באמת קורה: It still moves: Lost Songs, Lost Highways, and the Search for the Next American Music הוא הספר החדש של אמנדה פטרוסיץ’, כותבת קבועה בפייסט ובפיצ’פורק. זה לא רומן, אלא ספר מסע של פטרוסיץ’ לאורך ורוחב ארה”ב, כשבדרך היא פוגשת אמנים כמו דבנדרה, סופיאן, ג’ואנה ניוסם, דיוויד ברמן ואמנים חדשים רבים שמגדירים מחדש “מוזיקה אמריקאית מהי”. פיצ’פורק מביאים פרק אחד לקריאה, ואני מתכוון לקרוא את הספר כולו ולדווח כאן, במדור הרדום “עונג מדף”. [אנגלית]


כל מה שאת רואה פה זה אמיתי, סבתא. יה?

27. [תודה לאביטל] כל הזמן הזה, כל הסרטים האלו עם האלימות המוגזמת והוואן-ליינרים המגוחכים, כל אלה בכלל לא היו משחק. ארנולד שוורצנגר היה בטוח שהכל אמיתי. באמת. תקשיבו לבחור ששכנע אותו בזה. [וידאו]
28. דיוויד ברוזה במועדון הפטיפון?! לנדב יש הפתעה בשבילכם. [עברית]
29. [תודה לנועה] ששלחה סרטון אנימציה סטופ-מושן קצר ומבריק לאלה מכם שבטנם מקרקרת ומקררם ריק. [וידאו]
30. [תודנג’ה לדנג’ה] שכותבת: “עשר להקות הגראנג’ המכוערות ביותר. אני לא בהכרח מסכימה עם הבחירות, אבל כמו שאומרים במסאג’ תאילנדי- יש ‘האפי אנדינג’. לא לנשים בהריון”. [אנגלית]
31. DJ Caress הירושלמי הוא אחד הדי-ג’ייז החביבים עליי בארץ בתחום ההיפ-הופ, והיה אחראי בין היתר לביטים באלבום המעולה של טאבו+ וגם בתקופה מסוימת של סגול59 אם אינני טועה. עכשיו הוא עושה את הצעד המתבקש ומוציא סוף סוף אלבום תחת שמו, “מכירת חיסול” (או “Sellout”) עם אורחים מגוונים כמו שמעון אדף, טאבו+, שאנן סטריט, ויזיטינג האוורס ועוד. ומה הכי טוב? אפשר להוריד את האלבום בחינם מהאתר שלו! אם תרכשו לכם עותק פיזי, תקבלו גם די-ג’יי סט של מוזיקה ישראלית מהסבנטיז שיצא גם הוא תחת ידי הקארס. דליקטס לאוזניים. [עברית, ראר]
32. ביורק זועמת וטוענת: יותר מדי עיתונאי מוזיקה מניחים שגברים אחראיים להפקה אלקטרונית של זמרות, ולא כך היא. “הרבה פעמים גיליתי שהעבודה שעשיתי על המחשב נזקפת לזכות הזכר הכי קרוב בטווח 10 מטרים”, היא כותבת. [אנגלית]
33. [תודה ליוני] אנחנו כבר מכירים את הנוהל: מישהו בארצות הברית עושה משהו, סטיבן קולבר נכנס בו, והמישהו מגיע לתכנית של קולבר לפולו-אפ. אבל זה מעניין הרבה יותר כשמדובר בעוגיפלצת, שמגיע לתכנית אחרי שקולבר השמיץ אותו שזנח את אג’נדת העוגיות ועבר לאכול… פירות! [וידאו]
34. “The Butcher” הוא שיר טרי של Final Fantasy, שאוהב לשחק עם כלי מיתר. בסטריאוגאם אפשר לשמוע שיר חדש נוסף. [מפ3]


ברוך הבא לג’ונגל, אקסל

35. בלוגר מוזיקה ששיתף תשעה שירים מהאלבום החדש של Guns N Roses טרם זמנם, נעצר על ידי המשטרה. [אנגלית]
36. [תודה לתומר ליכטש] לטשו את השכלתכם בתחום המוזיקה הקלאסית המודרנית בעזרת הרצאות מוקלטות של המלחין והמרצה ג’ון רונשיים, שהלך לעולמו לפני כעשור. לצד ההרצאות שאפשר להוריד ולהזרים, יש גם הקלטות מוזיקליות רלוונטיות כהשלמה. והנה לכם קורס שלם במוזיקה קלאסית מודרנית, בחינם. שימו על האייפוד ותיהנו. [אנגלית, מפ3, סטרימינג]
37. טים ברטון והלנה בונהם קרטר, ג’ונתן ספרן פויר וניקול קראוס - לפעמים יש פשוט זוגות של אנשים מוכשרים בטירוף, שזה כמעט לא הוגן. עוד זוג כזה הוא בריאן לי או’מאלי והופ לארסון, שכשהם לא עשו סקס או מה שזה לא יהיה שזוגות עושים, הם כתבו ואיירו את סקוט פילגרים (או’מאלי), ואת Salamander Dream ו-Chiggers (לארסון). הסיבה שאני מצחקק עכשיו כמו ילדה קטנה שכרגע קיבלה סוס פוני היא שנתקלתי בקומיקס זוגי שלהם, Bear Creek Apartments, שכתבו ואיירו ביחד. הי הי! כיף! [פיקסלים, אנגלית]
38. “Neon beanbag“, קליף חדש לסטריאולאב. [וידאו]
39. [באדיבות יעל] מי ידע? גבריאל בלחסן כותב באני יורק. [עברית]
40. [תודה לג’וּן] שכותבת: “חברה שלי מצאה שימוש טוב למכונת הזמן שלה, וקנתה לי ראש דשא (!), ובאופן טבעי נוצר חשבון הפליקר הזה“. [פליקר]
41. “No pussy blues” של Grinderman זוכה לרימיקסים אלקטרוניים במייספייס של הלהקה. [חלל]
42. היפופוטם חוזרים עם שיר הקיץ המושלם: מי שלא רוקד דפוק. צ’יקה פוקה צ’יקה פוק! אל תפספסו את האחים האינטרנטיים עידו ואהוד קינן בתפקיד הבנאי וישו, בהתאמה. [וידאו זעיר. באמת, נענע, זה ה”אינטרוויזיה” שבה אתם מתהדרים? הנה, פריים נאה יותר בפליקס]
43. [תודה לשיר] שדווקא אופטימית, אבל לי יש תחושה ש-Crowdfire הולך ליפול כל כך חזק, שיוזמיו יברחו להתחבא בהרים. מה הרעיון? זהו אתר חדש שסובב סביב החווייה של הופעות מוזיקה חיות. כמקובל בימינו הוא מעין רשת חברתית שמבוססת על תוכן גולשים: בואו והעלו תמונות, וידאו, אודיו ופוסטים אודות הופעות שראיתם. ואז… תמקססו אותם עם תכנים אחרים? זה מה שמציע לנו האתר. כי באמת, אולי מישהו ירצה למקסס (מה שזה לא אומר) תמונות מהמופע של דפש מוד שהוא ראה עם וידאו של מישהו אחר, ואז… מה, בדיוק? הוא ישים את זה אצלו בעמוד ואז מה? מי יצפה ברימיקס או בפלייליסט שיצרתם? מה מציע לנו האתר הזה שלא מציע לנו יוטיוב או אפילו סתם בלוג? [אנגלית]


ראו! שם באופק! מישהו שיודע איך לבטא את שמי הפרטי!

44. “From the top of the world” הוא קליף חדש ל-My brightest diamond, הלא היא Shara Worden. שֹרה או שׁרה? [וידאו]
45. בחיי שהפשרות היא אחלה להקה. רק צפו בקליפ הצלליות הנהדר לשיר האדיר “קם העבד בצילה” (מתי שמעתם בפעם האחרונה צליל כזה בארץ?) ותיווכחו. גם “היפו בלוז” (אין קשר להייקו בלוז) שאפשר לשמוע אצלם בחלל הוא נהדר. [טיוב, חלל]
46. אם לא בא לכם על המבצע של ת’רדלס, אתם יכולים לקנות חולצות מגניבות תוצרת הארץ באתר של גרוביק. אני כבר הזמנתי עותק מ”השם הוא תקליטן”. [עברית]
47. האלבום הקודם של ג’ני לואיס היה קרוב למושלם, והאלבום החדש, Acid Tongue, כבר בדרך, עמוס בשיתופי פעולה. קשה לי להאמין שהוא יהיה קוהרנטי ונפלא כקודמו - אלבומים עמוסים אורחים נוטים להיות מבולגנים - אבל רע הוא בטח לא יהיה. NPR משמיעים בהשמעת בכורה שיר חדש מתוכו בתכנית השבועית שלהם (צריך להאזין לכל התכנית, אבל תאמינו לי שזה כיף. [נגן נאה]
48. [תודה לעומר] הידיעה הזו עצובה, וגם מקריפה, וגם מסקרנת, אבל בעיקר - אי אפשר להתעלם מהקשר שלה לשיר הנפלא הזה של Neutral milk hotel. [עברית; מפ3; צער]
49. Morning Candy חוגגת שנתיים של ממתקים, ואנחנו זוכים במיקסטייפ יומולדת. [עברית, זיפ]
50. [תודה לשי] חבל שהמאיירת הישראלית שאחראית לבלוג האיורים הקטן והנהדר Chips’ Illustrated לא מזדהה בשמה. היא מספיק טובה כדי לזכות בהכרה שמגיעה לה מצד חובבי הווב-קומיקס והאיורים. [עברית, אנגלית, פיקסלים]
51. שיר חדש נוסף של TV on the radio ניתן להאזנה בפיצ’פורק: “Dancing choose“. הא הא. שנון. [סטרים]


מהר, מישהו מגיע! והוא יודע איך מבטאים את השם שלי!

52. [תודה ללינור] שגם היא וגם אני ממליצים לכם על Ane Brun השבדית, שמי שיודע איך מבטאים את שמה נכון מוזמן לפקוח את עיניי בתגובות. אני נתקלתי בה לראשונה באוסף נפלא שהכין לי מתן מאינדינגב (עוד ממנו - בשיר הסיום), ולינור נתקלה בה, ובכן, בשבדיה. אני ממליץ בחום דווקא על שיר שלא נמצא במייספייס, ונקרא “Rubber & Soul”. מסוג הדברים שבועז כהן ישים בסוף “לפני השקיעה” ויעשה לכם את כל היום. [חלל]
53. קסטה לא מוותרת לנו ולפורמט הישן, ומפרסמת חלק נוסף בסדרת הפוסטים על תחיית הקלטת. [עברית]
54. קורט ואגנר מלאמבצ’ופ משוחח עם Vulture אפרופו האלבום החדש של להקתו הנפלאה, OH (Ohio). הנה “Slipped dissolved and loosed” מתוכו. איזו להקה נהדרת. [אנגלית; מפ3]
55. עודדו את עידו שחם בגמילתו המבורכת מפייסבוק! כבר שבוע שני בלי לשלוח poke! [עברית]
56. [תודה לגבי] רגע הומו-ארוטי בו אקי אבני מלטף את מאור כהן בבריכה? זה בדיוק מה שקורה כשזקני צפת מתארחים באולפן תוססס רגע לפני האלבום הראשון, ועושים חיים משוגעים עם הפלייבק. נראה מישהו מביא היום להקת פטיפון לפריים טיים של ערוץ 2. [טיוב]
57. די-ג’יי אלארם נותן שיעור סקרצ’ינג למתחילים בוויינט. [עברית, וידאו]
58. [תודה לערן] לבלוגר סמעכץ לא הייתה סבלנות לכתוב בלוג רוקנ’רול לאורך זמן, אז הוא פשוט כיווץ הכל לשני פוסטים ארוכים ונרחבים, וכלל גם נגן עם פלייליסט מתאים להאזנה נוחה. התוצאה היא מבוא בן זונה לרוק מחמישים השנים האחרונות, פלוס הדגמות, מסיסטר רוזה ת’ארפ ואלביס פרסלי ועד הדד קנדיז רוצחים את פרסלי באולפן. [עברית]


אני מצטער מאוד, על מי אתם עובדים? זה לא אותו בן אדם!

59. אחרי החגיגות המוגזמות והמיותרות לציון חצי יובל למותג ששמו מדונה, השבוע חוגג 50 כוכב פופ ענק שלשם שינוי גם תרם דבר או שניים למוזיקה כפי שאנו מכירים אותה היום: מיכאל בן-יעקב, הלא הוא מייקל ג’קסון. בוויינט הצליחו להשיל את הציניות המתבקשת וחפרו ומצאו כמה שירים נשכחים ששווה לזכור, ובוואלה הלכו בענק על הציניות עם אלבום תמונות קורע מצחוק משנות חייו של מלך הפופ. [עברית]
60. [תודה ליותם ולאביטל] פלאשמאפ הכינו תרשים של איזכורי חלקי גוף בשירים, מפולח לפי ז’אנרים. כך אנו למדים שברוב הז’אנרים המוזיקליים חלק הגוף המדובר ביותר הוא העין (ואחריו, לרוב, היד), בבלוז וגוספל דווקא היד נמצאת על העליונה, ואילו בהיפ-הופ, ובכן, תראו בעצמכם. באותו אתר ממש אפשר למצוא גם עיבוד גרפי של מילות שירים כך שרק חלקי הגוף יובלטו בהם. שיטוט בשאר האתר יביא אתכם לדפוסי שיער סביב פטמות, מפת נגיעות בשעת אינטימיות מינית, ועוד. [אנגלית, פיקסלים]
61. [תודה להגר] בשבוע שעבר הבאתי כאן אנימצית חיות קטנה ונהדרת מנשיונל ג’יאוגרפיק, ועכשיו הגר מספרת לי שהערוץ המתחרה, אנימל פלאנט, מתעלה בקלות על מאמצי יריביו בסדרת סרטוני הנפשה מגויסים ונפלאים לחלוטין תחת הכותרת The Animals Save the Planet. בין השאר תמצאו שם את הפרה המפליצה (”שירה בפלסטלינה”, מעידה הגר בצדק), ההיפו המתרחץ, הפינגווין המדווש, האריה הממחזר ועוד חיות בלתי נשכחות, שאולי יגרמו לנו לשנות דבר או שניים בהלכות החיים שלנו כך שגם הכוכב, האנשים סביבנו, החיות והטבע ירוויחו - ולא רק אנחנו. [פלאשי]
62. [תודה ליאדו] זוכרים את הפתיח הארוך והנהדר של הנסיך המדליק מבל אייר? הראפר Shad החליט להביא אותה בהפוכה בשיר על יתרונות הקמצנות, וצילם קליפ שהוא כולו מחווה נהדרת לאותו פתיח מיתולוגי. [טיובז]
63. צפו ב-Adem מבצע גירסה משלו לשיר הנהדר של לאונרד כהן, “Hey, that’s no way to say goodbye“. [וידאו]
64. [תודה לאביטל] הספירה לאחור (כמה הולם) נמשכת לקראת הסרט של Watchmen, אחת מיצירות המופת הנדירות של הקומיקס. עד שהוא יצא בקיץ הבא, באמפייר השוו בין פריימים מהטריילר ופריימים מהקומיקס המקורי. זה יותר דומה ממה שנדמה לכם. [אנגלית, פיקסלים]
65. הקומיקסאי Seth כותב על אמנותו השקטה של יוצר הקומיקס. [אנגלית, ויש גם קומיקס!]


אוקרביל ריבר. עכשיו אתם!

66. האלבום החדש של Okkervil River, שסגרו את העונג הקודם, נקרא The Stand-ins, כלומר השחקנים המחליפים (בהצגה). כראוי לשם האלבום, אוקרביל הזמינו את חבריהם הזמרים לבצע במקומם שירים מהאלבום החדש. הביצועים האלה עולים לערוץ היוטיוב של הלהקה, ואפשר למצוא שם את A.C. Newman, ג’ק לדר, בון איבר ואחרים. צ’ק איט. [טיוב]
67. [תודה ל-Vish] מה לבשתם בפעם האחרונה שתפסתם זיון, סלחו לי על הביטוי? כי יש מי שזה מעניין אותו, כפי שיעיד הבלוג The clothes that got me laid שפתוח גם לסיפורים שלכם. [אנגלית]
68. אורן ראב כותב על ויק צ’סנאט, מוזיקאי של מוזיקאים שכדאי להכיר גם אם אתם לא, ובכן, מוזיקאים. [עברית]
69. [תודה למורפלקסיס] מסתבר שלאורך השנים, ניק קייב נהג לצייר את עצמו לא פעם, ולמרבה ההפתעה הוא עשה את זה ממש טוב (ומצחיק). [אנגלית, פיקסלים]
70. Unmentionables היא סדרת כרטיסיות נאות, שעל כל אחת מהן מפלצת שאומרת בדיוק את מה שרציתם נורא להגיד אבל ידעתם שזה לא הולם. למשל: “בגלל אנשים כמוך יש פסיכולוגים”, “הסתכלת במראה בבוקר, ובכל זאת לבשת את זה?”, והמשפט הכה-שימושי באוטובוסי ישראל: “לו רציתי לשמוע אותך מדבר בטלפון, הייתי נותן לך את המספר שלי”. 6 דולר וזה שלכם. [אנגלית]



71. פנדורה, הרדיו-אינטרנט ששינה את המושג רדיו-אינטרנט, עומד בפני זמנים קשים ועשוי להיסגר. [אנגלית]
72. [תודה לעידו שחם] ול-Muxtape יש בעיות עם ה-RIAA. מה יהיה? נראה שכל חלומות העתיד החדש למוזיקה ברשת מתערערים השבוע. [אנגלית]
73. [תודה לליכטש ולאסף] אם יש לכם בלוג או אתר, אל דאגה, רוחה של מוקסטייפ יכולה לשרות עליכם גם עכשיו. Opentape היא חבילת קבצים קטנה שאפשר להעלות לתיקיה באתר, ודרכה ליצור מיקסטייפים משלכם עם איזה שירים שתרצו, שיוצגו ויושמעו בממשק דמוי-מוקסטייפ. זה אופן סורס, זה חינם, זה אמור לעבוד יופי עם וורדפרס, וזה שלכם בקליק. [אנגלית]
74. אם אין לכם בלוג או אתר, הנה כמה חלופות פתוחות למוקסטייפ. [אנגלית]



75. בחוצמזה יצא לי לפגוש סוף סוף ליותר משלוש שניות את מתן נויפלד, ממארגני אינדינגב ואדם יקר ונהדר, שפשוט כיף להכיר. כפי שאפשר לנחש ממעורבותו בפסטיבל הדרומי, מתן אוהב מוזיקה אהבת נפש עזה. כחלק מחילופי מיילים מתמשכים בינינו, מתישהו הכרזתי באוזניו הווירטואליות ש”נו, אתה פשוט חייב להכין לי מיקסטייפ!”. לשמחתי העצומה הוא מיד קפץ על ההצעה, וכמה שבועות מאוחר יותר נחתו בתיבת הדואר שלי שני (!) מיקסטייפים פשוט מעולים, מלאים כל טוב שרובו הגדול לא היה מוכר לי כלל וכלל. אחד השמות שכן זיהיתי במיקסטייפ הראשון היה Bon Iver, שם הבמה של ג’סטין ורנון, שתחתיו הוציא בתחילת השנה את האלבום היפהפה והמהפנט For Emma, forever ago. אם הייתי מוכרח להגדיר את המוזיקה שלו, הייתי אולי מתאר אותה כסונגרייטר אקוסטי בתוך חלום בלהות. קול השירה שלו וההכפלה התמידית של אותו קול הופכים גם שירים עדינים שלו למעט מסויטים, מעורערים. “Skinny love” תפס אותי מיד וגרם לי להאזין לו שוב ושוב, כמעט כל היום. יש בו משהו מכשף, שלא עוזב אותי. מומלץ לאוהבי קטאמין, דבנדרה בנהארט בגלגוליו הראשוניים, סם בים בלי הרוגע. בכוונה לא שמתי תמונה של ורנון, כי לדעתי המוזיקה שלו עובדת הכי טוב בלי פנים. תמונת העץ בשלג לקוחה מהבלוג שלו. [מפ3]

שתהיה שבת שבוגי, תיהנו ממבול ההופעות שנופל עלינו. מי מגיע לגאטר, ובאיזה יום?